dua

[M. Sassek, This is Rome, 1960]

פסטיבל קיץ של ספרות וקולנוע בגן שמקיף את טירת סנט אנג'לו. דוכנים של ספרים זה לצד זה – ספרים משומשים וספרים חדשים, ספרי אמנות, נובלות גרפיות וספרי קריאה, הכל באיטלקית. הם יושבים לאכול צ'יפס בדוכן של פופאי המלח ואני מתגנבת לחנות גדולה ונהדרת לספרי ילדים. מדפדפת בכל הספרים ובסוף יוצאת עם שלושה, ביניהם – This is Rome של Miroslav Sasek.


מאוחר יותר בערב, כשאנחנו עוברים שם שוב, אנשים מתאספים למפגשים ספרותיים, הרצאות והקרנה של סרט של ויסקונטי. אנחנו מתיישבים להרצאה מוזיקלית של נגן אקורדיון, שמדבר בהתלהבות ומלווה את דבריו בנגינה מלאת רגש (למרות שאני לא יודעת איטלקית, אין שום בעיה להבין אותו). הוא מספר על דימטרי שוסטקוביץ' ומנגן באקורדיון את היצירה שליוותה את 'עיניים עצומות לרווחה' (הוא מזהה). איזה יופי.

 

rooms

"קבעתי לי חוק ברזל: לעולם לא ללמוד בלילה, ולא משנה כמה עבודות עלי להגיש ליום המחרת. במקום זה אני סתם קוראת ספרים – כידוע לך אני חייבת לעשות זאת, משום שמאחורי יש שמונה עשרה שנים ריקות. לא תאמין איזו בורות משתוללת במוחי; אני עצמי מתחילה רק עכשיו לקלוט את עומק התהום. דברים שרוב הבנות עם משפחה נאותה למהדרין ובית וחברים וספריה, סופגות על ידי חלחול, זרים לי לחלוטין. למשל: מעולם לא קראתי את 'אמא אווזה' ולא את 'דיוויד קופרפילד', ולא את 'אייבנהו', ולא את 'סינדרלה', ולא את 'כחול הזקן', ולא את 'רובינזון קרוזו', ולא את 'ג'יין אייר', ולא את 'אליס בארץ הפלאות' ואף לא מלה אחת מאת קיפלינג. לא היה לי מושג שהנרי השמיני היה נשוי יותר מפעם אחת, וששלי זה שם משפחה של משורר. לא ידעתי שבעבר האנשים היו קופים, ושגן-עדן הוא מיתוס נפלא […]

כעת אני כבר יודעת את כל הדברים האלו וגם נוספים, אבל אתה רואה בעצמך כמה עלי להשלים עוד. ותדע לך שזה תענוג! אני מחכה כל היום שכבר יגיע הערב, ואז אני תולה על הדלת שלט 'נא לא להפריע', נכנסת לתוך החלוק האדום ונעלי הבית הפרוותיות, עורמת כריות מאחורי גבי, מדליקה את מנורת הלילה הקטנה מנחושת וקוראת, קוראת, קוראת. לא מספיק לי ספר אחד, אני קוראת ארבעה ספרים בבת אחת. נכון לעכשיו אלו שירי טניסון ו'יריד ההבלים', ו'מעשיות סתם' של קיפלינג, וגם, אבל אל תצחק, 'נשים קטנות'. גיליתי שאני הנערה היחידה בקולג' שלא גדלה על 'נשים קטנות' […]"

(ג'יין וובסטר, אבא ארך רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, הוצאת ידיעות אחרונות)

kohavit purple

"… אבל יש עוד בעיה עם הלך הרוח המעצים הזה, שאפילו ילדה בת מזל שנולדה למעמד הנכון ומקבלת השכלה מצוינת, עלולה להיתקל בבגרותה בתקלה אנושית מביכה וחוצת מגדרים — נגיד שהיא לא אגדה המבקשת להתממש. כך שבצד המסרים המעודדים, כדאי לילדים לדעת שגם חיים ממוצעים הם חיים ששווה לחיותם. למען האמת, כל ההעצמה הזאת מכרסמת לנו, האנשים הרגילים, בלגיטימיות של חיינו האפורים, ובקצב הזה נצטרך בקרוב ספר תנחומים משלנו: "אגדות אמיתיות על בני אדם שגרתיים: הם חלמו חלומות קטנים ומשעממים ופרצו דרך עבורנו, בני האדם הרגילים".

(עופרה רודנר, על הספר 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' של אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו, מוסף ספרים, 'הארץ', 25.5.2018)

Jenny.jpg


 

את הספר על ג'ני רציתי לקנות מזמן וכשהילה סיפרה לי בחג שקנתה אותו ב'אדרבא', מיהרתי וקניתי לי גם. איזו פתיחה נהדרת:

"ג'ני לינסקי היתה חתולה שחורה קטנה ויתומה שגרה עם קפטן טינקר. הוא מצא אותה ברחוב כשכלב רדף אחריה. איש לא ידע מאין ג'ני באה, והקפטן החליט לאמץ אותה. הוא היה טוב אליה. בכל יום נתן לה שמנת ועוף לארוחת ערב. פרוותה – שהיתה שחורה כפחם – הלכה והתרככה והבריקה. עיניה הצהובות החלו להביע שמחה. יום אחד אמר לה קפטן טינקר, "את ואני צריכים להיות החברים הכי טובים תמיד."

(ג'ני ומועדון החתולים, כתבה ואיירה: אסתר אוריל, מאנגלית: שירה חפר, קלאסיקה לראשית קריאה, אוקיינוס, מודן, הוצאות לאור)

 

jenny stairs

כשדפדפתי הבוקר בספר הילדים החדש שקניתי אתמול, פתאום הבנתי שאני כבר לא יכולה להסתתר מאחורי הילדים שלי (למרות שהם כבר יותר גבוהים ממני) או מאחורי המקצוע שלי, כתירוץ לקנייה של ספרי ילדים. אני צריכה להצטרף לקבוצת תמיכה ולומר בפה מלא: "קוראים לי מ. ואני מכורה לספרי ילדים מאויירים!".