איך לאהוב את בתך, שמירי אמרה לי לקרוא. קראתי בו קצת כשקניתי אותו, לפני כמה ימים, אחר כך הנחתי בערימה שלצד המיטה ונרדמתי. הבוקר (שבת) חוזרת שוב לקרוא בו ולא יכולה להניח לו. מוכרחה לקרוא עד שייגמר ולא רוצה שייגמר. קל וקשה לקרוא בו. רוצה להיכנס לתוכו, להיבלע בתוכו, לעבור לגור בו. הרבה מראות קטנות שמשתקפת בהן, של אימא, של בת, של קוראת, של כותבת. (משום מה הוא מזכיר לי את מיכאל שלי. בצליל קולה של המספרת, יש משהו דומה. אחר כך אני עורכת השוואות, מה דומה ומה שונה – ירושלים, האוניברסיטה, שני הורים וילד, ילדה, משפחה קטנה והרמטית, השיגעון). מסיימת לקרוא ורוצה להתחיל שוב, הפעם לאט, מההתחלה.


(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

קניתי אותו לפני שנים, אבל רק עכשיו הצלחתי לקרוא בו:

"הספר הזה כפה את עצמו עליי כמחויב המציאות. בעודי מותקפת ברגשות לא מוגדרים, דו משמעיים, אלימים, לעתים קרובות סותרים זה את זה, קלחו המילים מעצמן. פעולת הכתיבה לכדה את זרם הרגשות המבעבע. הכתיבה נולדה מן האבל והעניקה לו מחסה. מקום שניתן למצוא בו מקלט לפני ההתמודדות עם גלים חדשים וקשים שיש להכיל. […]

היעשותך יתום, גם בשלב מאוחר בחיים, מצריכה דרך חדשה לחשוב על עצמך. אנחנו מדברים על עבודת האבל, ניתן גם לומר טקס מעבר, מטמורפוזה.

הפסגות החדות של הכאבים הראשונים מתקהות, תדהמה ותחושות מחאה מפנות מקום להשלמה איטית עם המציאות. הצער מעמיק. ישנם רגעים של ריקנות, של העדר, של חוסר שקט. מאוחר יותר מתפשטת עצבות שניכרים בה סימנים של רוך, כאב ענוג עוטף את דמות הנעדר שהפנמנו. המת התמקם בתוכנו. למסלול הזה אין קיצור דרך. אין להתחמק ממנו. המוות שייך לחיים, החיים כוללים את המוות.

ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו […]

לא טוב להסתגר במלנכוליה."

(לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הוריי, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, ושתי)

'דיוקן עצמי'. של אדואר לוה. מתבונן בעצמו. בחיים שלו. כותב במשפטים קצרים, אוסף של פרטים. מה שבא לראש. בלי סדר, בלי היררכיה. אין חשוב ולא חשוב, אין אחורה וקדימה. מושפע מפרק, אבל גם עומד בפני עצמו. אני חושבת שכל אחד יכול לכתוב ספר כזה והוא יהיה שלו. הייתי רוצה לקרוא טקסטים כאלה שכתבו על עצמם אנשים שונים. גם אני כותבת ככה. כשקראתי עליו בעיתון, ידעתי שהוא מדבר בשפה שלי. אפשר לפתוח בכל מקום, לקרוא ולהפסיק, לקפוץ הלאה. אני אוהבת את השפה של הקולאז', את החופש ואת החוצפה שלו.

[אדואר לוה, תאומים עצמיים, 1999]

"[…] אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיח מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. […] אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני לא מספר סיפורים שקראתי או סרטים שראיתי, אני מתאר רשמים, אני מנסח דעות. אין טעם לבקש ממני לספר אירוע חדשותי, גם אם התרחש לפני שבועות ספורים. אני לא לומד בעל-פה את שמות השרים. […] כילד פחדתי מחטיפות. פירה מתסכל אותי כי הוא לא פריך. […]

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

(מחשבה: אם אתחיל, אתקדם לאט, בסוף אסיים ויהיה משהו. אבל אם לא אתחיל, לא יהיה כלום).

(שאלה: ממה את מפחדת?)

(תשובה: אני תמיד עושה הכל ברגע האחרון. אם אעשה את זה, זה אומר שזה הרגע האחרון?)

cake

"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)


שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

"[…] הדבר הכי טוב, אבל, במוזיאון הזה היה שכל דבר נשאר תמיד במקום. אף אחד לא היה זז. היית יכול ללכת לשם מאה אלף פעם, והאסקימוס הזה היה רק עכשיו גומר לדוג את שני הדגים האלה. הציפורים עוד היו בדרך דרומה, האיילות עוד היו שותות מבור המים הזה, עם הקרניים היפות והרגליים הרזות והיפות שלהן, והאשה עם השדיים האלה עוד היתה אורגת את אותה השמיכה. אף אחד לא היה משתנה. הדבר היחידי שהיה משתנה זה אתה. לא שהיית הרבה יותר מבוגר או משהו. זה לא בדיוק זה. אתה רק היית שונה, זה הכל. הפעם אתה היית לובש מעיל. או שהילדה שהיתה בת הזוג שלך בשורה בפעם הקודמת היתה לה אדמת ולך היתה בת זוג חדשה. או שאיזה ממלאת מקום היתה לוקחת את הכיתה, במקום מיס איגלטינגר. או ששמעת את אמא ואבא שלך רבים נורא באמבטיה. או שעברת לפני זה על יד איזה שלולית ברחוב עם קשת צבעים כזאת מנפט. זאת אומרת, אתה היית שונה איכשהו – אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי."

(ג'.ד. סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון, מאנגלית: דניאל דורון ואברהם יבין, עם עובד, ספריה לעם)

*מוזיאון הטבע בניו יורק, ליד הסנטרל פארק.