cake

"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)


שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

"[…] נקודות אלו אינן היחידות שזוכות לעיסוק בספרה של צאל. "הם דיברו בלשונם" מלא באינספור אבחנות שכל מי שאוהב את כתיבתו של קנז ימצא בהן עניין (וגם עונג). אך אם לנסות בכל זאת לסכמן, נדמה כי מהקריאה בכלל הניתוחים שמציע הספר מתקבלת תמונתו של קנז כסופר שכתיבתו חגה סביב גוף אחד בעל כבידה רבה. אותו גוף שמימי, אותו נושא בעל משקל סגולי, כך מציעה צאל, הוא הבדידות. קנז הוא מחבר שיודע להיות לבד, שמספר על המאבק שנכפה על המבקש להיות לבד ושהיכולת שלו להבין שהוא לבד ושיש פער בינו לבין הדמויות היא המעשה המוסרי הגדול ביותר שלו כסופר. מתוך אותה הבדידות המבורכת מבינה צאל גם את חשיבות המפעל הספרותי של קנז בתוך ההיסטוריה של הספרות הישראלית. הוא הסופר שהצליח להגשים את הבקשה של נתן זך לזכות ברגע של שקט, להיות בעל יכולת לומר משהו לבד, להיות אדם לעצמו.

הדבר המרשים ביותר בניתוחה המשכנע והמרתק של צאל הוא שהיא מראה שהבדידות הספרותית שקנז שרוי בה אינה בדידות שמרחיקה את הקורא, אלא דווקא מחברת אותו אל הספר, הסיפור והסופר. ההבנה שיש סוג בדידות שדווקא פונה אל הקורא הזכירה לי דברים שכתב הסופר ג'ונתן פרנזן בהתבסס על מחקרים שונים על הקריאה אצל ילדים. לפי מחקרים אלו, אף על פי שכל הילדים שקוראים (ולמעשה כל מי שקורא) נמצאים לבד, ישנם שני סוגים של בדידות — בדידות של הילד שקורא מתוך תחושת ניכור מהעולם והרצון להוכיח שהוא טוב יותר, לעומת בדידות של ילד שחש כי דווקא כשהוא קורא לבד הוא מסוגל להתחבר אל שאר בני האדם או לפחות לנסות להבינם (אלו הם הילדים שפעמים רבות מדברים על ספרים או משתמשים בספרות כדי לייצר קשרים חברתיים). פרנזן מציין, אולי בפשטות אך בצדק רב, כי פעמים רבות מדי סופרים וקוראים פועלים מתוך שחזור של בדידות מהסוג הראשון ועסוקים תמיד בניסיון להוכיח שהם טובים וחכמים יותר. אך כאשר הסופר והקורא מצליחים לייסד קשר הבנוי על הבדידות המשותפת, נוצר הקסם של הספרות."

(יפתח אשכנזי כותב על הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, מאת נעמה צאל, מוסף ספרים 'הארץ', 7.10.16)

"[…] הדבר הכי טוב, אבל, במוזיאון הזה היה שכל דבר נשאר תמיד במקום. אף אחד לא היה זז. היית יכול ללכת לשם מאה אלף פעם, והאסקימוס הזה היה רק עכשיו גומר לדוג את שני הדגים האלה. הציפורים עוד היו בדרך דרומה, האיילות עוד היו שותות מבור המים הזה, עם הקרניים היפות והרגליים הרזות והיפות שלהן, והאשה עם השדיים האלה עוד היתה אורגת את אותה השמיכה. אף אחד לא היה משתנה. הדבר היחידי שהיה משתנה זה אתה. לא שהיית הרבה יותר מבוגר או משהו. זה לא בדיוק זה. אתה רק היית שונה, זה הכל. הפעם אתה היית לובש מעיל. או שהילדה שהיתה בת הזוג שלך בשורה בפעם הקודמת היתה לה אדמת ולך היתה בת זוג חדשה. או שאיזה ממלאת מקום היתה לוקחת את הכיתה, במקום מיס איגלטינגר. או ששמעת את אמא ואבא שלך רבים נורא באמבטיה. או שעברת לפני זה על יד איזה שלולית ברחוב עם קשת צבעים כזאת מנפט. זאת אומרת, אתה היית שונה איכשהו – אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי."

(ג'.ד. סלינג'ר, התפסן בשדה השיפון, מאנגלית: דניאל דורון ואברהם יבין, עם עובד, ספריה לעם)

*מוזיאון הטבע בניו יורק, ליד הסנטרל פארק.

bait

"הבית הוא ללא ספק ישות מועדפת לחקירה פנומנולוגית של ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי, בתנאי, כמובן, שנתפוס את הבית הן באחדותו והן במורכבותו, בניסיון לכנס את כל הערכים הייחודיים שלו בתוך ערך יסודי אחד. הבית יספק לנו בעת ובעונה אחת הן דימויים מפוזרים והן גוף דימויים אחד. בשני המקרים, אוכיח שהדמיון מעלה את ערכי המציאות. מעין כוח משיכה של דימויים מרכז את הדימויים סביב הבית. מבעד לזיכרונות של כל הבתים שמצאנו בהם מחסה, מעבר לכל הבתים שבהם חלמנו לגור, האם נוכל לזקק מהות אינטימית וממשית שתצדיק את הערך הייחודי של כל דימויי האינטימיות המוגנת שלנו? זו השאלה המרכזית.

[…] שהרי הבית הוא הפינה שלנו בעולם. הבית – הדבר נאמר פעמים רבות – הוא הסביבה הראשונה שלנו. הוא באמת יקום שלם. יקום במלוא מבן המילה. כלום אין הצנוע בבתים יפה בעינינו כשמביטים בו במבט אינטימי?

[…] כשאנו ניגשים אל דימויי הבית מתוך זהירות שלא לבטל את האחווה השוררת בין הזיכרון והדמיון, אנו יכולים לקוות שהקורא יחוש את הגמישות הפסיכולוגית של דימוי המרגש אותנו בדרגות עומק בלתי־צפויות. בזכות השירה, אולי יותר מאשר בזכות הזיכרונות, אנו נוגעים בקרקע הפואטית של חלל הבית.

בתנאים אלה, אילו שאלו אותי מהי הברכה יקרת־הערך ביותר של הבית, הייתי אומר: הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה. […]"

(גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל)

Wistler

[ג'יימס וויסלר, סימפוניה בלבן מס. 2, פרט, 1864-5]

שבת בבוקר. שוכבת במיטה הגדולה. החלון פתוח. חם בחוץ, רוח עדינה נושבת פנימה. מתחילה לקרוא בספר 'הגלים' (נזכרת איך עשיתי את זה פעם, מזמן, בבה"ד 16). רגועה, מנסה להשתיק את המחשבות של עצמי, כמו במדיטציה, כדי שאוכל להיכנס למחשבות של הדמויות הדוברות בספר, סוזן, ברנרד, נוויל, רודה, לואי, ג'יני, כדי שאוכל לראות מה שהם רואים: צל של עלה, קפל בוילון. התבוננות ודמיון. היכולת לראות יותר, כמו ברישום, ולתאר במלים את מה שחושבים ולא נאמר (לא רק התבוננות, כל החושים נפרטים כאן לפרטי פרטים. וירג'יניה וולף רושמת, כמו קצרנית משוררת, את מה שהתודעה מכתיבה לה).

טעיתי. מוכרחים להתחיל לקרוא את 'הגלים' מההתחלה (הוא מתחיל באור ראשון של בוקר, הוא מתחיל בילדות).

block

מקנאה קנאה עזה במצב הזה של וירג'יניה וולף, 'להיות בתוך ספר'. זו הרכושנות הנפלאה בעולם. ספר משלך. בכל פעם שהיא מתחילה ספר חדש, זה נשמע כמו אושר גדול (מעניין אם אצליח לעשות את זה פעם, או שרק אמשיך לדבר על זה לעולם ועד). עצביה מתערערים רק כאשר היא צריכה לסיים את הספר, לערוך הגהות אחרונות ולהוציא אותו לאוויר העולם…