סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

אתמול הוא סופסוף הגיע, הספר בעל השם הנהדר – And miss Carter Wore Pink. זכרונות הילדות המאויירים של הלן בראדלי מהתקופה האדוארדית (ראיתי אותו בפעם הראשונה באוסף הספרים של סופרת הילדים מרים רות, השמור בספריה של מכללת אורנים). הוא הזמין לי אותו ליום ההולדת והוא לא הגיע, כעבור כמה חודשים הוא הזמין עותק נוסף וגם הוא לא הגיע. והנה פתאום אתמול, ב-22.2.22, לאחר שהקיף לפחות פעמיים את כדור הארץ, הספר נחת כאן (ויש לו ריח של זמן שעצר מלכת).