[פרנץ קפקא, דיוקן עצמי, בין 1901-1907]

לא מזמן, ב'אדרבא', רציתי לקנות לחברות ספר במתנה. חיפשתי בכל רחבי החנות את הספר המתאים, עברתי על כל הספרים בספרי הפרוזה והעיון, ספרים בעברית וספרים מתורגמים, ספרי שירה וספרי ילדים… ואז, כשכמעט התייאשתי, לפתע מצאתי אותו. למטה, נסתר מעין, מאחורי דלפק התצוגה, עומד בשקט, מחכה רק לי: FRANZ KAFKA, THE DRAWINGS. רישומים ושרבוטים נפלאים של פרנץ קפקא, שהתגלו רק לאחרונה (מי ידע שהוא מצייר ככה?). אז קניתי לי, במתנה.

הספר של קפקא (יומנים 1923-1914) מתפרק לי בידיים.

שיעור נהיגה / דורתה נורס

ברכבת או באוטובוס, נהנית לקרוא על סוניה, מתרגמת המותחנים הלא-מתאימה (גבוהה מדי, מבוגרת מדי, לבד מדי), שאוהבת לשכב על הגב בשדה תבואה או בבית הקברות הישן, להקשיב לשקט, לכרסם עוגיה ולבהות בעננים.

---

"[…] אני לא רואה בגיבורות שלי מורדות. אני כן רוצה להציב מראה בפני הקוראים והקוראות. אני רוצה להציע אי־התאמה נשית כאופציה. היא משחררת. היא לא מסוכנת ובכל זאת היא משבשת דברים. מעניין שכמה נשים התרגזו מאוד על סוניה: אשה אחת צעקה עלי 'למה סוניה לא פשוט לוקחת את עצמה בידיים!!!' מה שאומר הרבה על החיים שכמה מהקוראות נאלצות לחיות: לעולם לא לחצות את הקווים, תמיד לעשות מה שמצפים מהן, תמיד לשמור על שקט בנוגע לכל החלקים הלא־מתאימים בחייהן".

(דורתה נורס בראיון לצפי סער, מוסף גלריה 'הארץ', 18.9.19)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.

---

[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

בוקר שבת. אני קוראת במיטה בספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין. הוא מסתובב אלי, מחבק אותי ואומר: "את קוראת בספר כל כך קטן". "הספרים מתכווצים", אני אומרת. "או שאנחנו גדלנו", הוא אומר. "אני זוכר, כשהייתי קטן, הספרים היו ענקיים".

סופסוף הצלחתי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף, מה שלא קרה כבר המון זמן. 'זכרונותיו של גנן אנגלי', מאת רג'ינלד ארקל. ספר קטן ומענג על גננות ופרחים באנגליה שבין המאה ה-19 למאה ה-20, שמדבר בעצם על חוכמת החיים (וגם על יחסים בין אנשים, מעמדות, גברים ונשים, ההיסטוריה של אנגליה ותותים שלא בעונתם) ומתאר בהמון חן ורגישות את חייו של גנן אנגלי אחד, מראשיתם וכמעט עד סופם, שמוקדשים לאהבתו ויצירתו – הגן.

סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

(אתמול בערב, בזמן שהם נסעו, ראיתי את 'ההיסטוריה האישית של דייוויד קופרפילד').

איגרת קטנה מניו יורק של גבריאל פרייל (אתמול מ'אקדמון').

אתמול ב'אדרבא', הספרים היפים להפליא של 'ספריית רות', קוראים לעברי בטון מאופק וחמור סבר: כן, כן, כן (הכריכה המוקפדת, הדפים הנעימים, סימניית הבד).