הריח הזה, של החרוב.

שבת בבוקר, בין עונות, בין ימי זיכרון. קר, חם, קר, חם, רוח, שמש ושוב קר. קמים לאט, כל אחד בזמן שלו, לא ממהרים לשומקום. קול המוסיקה ברדיו. אפור בחלון. אולי אסדר כאן עוד מעט ואכין משהו לאכול.

מעלה בגדי קיץ, מורידה בגדי חורף, אפור ואפור.

ימים של סתיו באמצע אוגוסט.

מעבר לדלת יש חורף.

יום שישי. רוח נעימה. אחר צהריים של קיץ.

שבת בבוקר. אפור ורוח, עצים משתוללים בחלון. לאן נעלם האביב שהיה כאן אתמול?

מסתור הרקפות שלנו בחירבת סעדים כבר פורח! (וגם גילינו מסתור חדש).

 

למרות שמעדיפה קיץ על פני חורף, חום על פני קור, זה הזמן שאני הכי אוהבת: זמן השקדיות. שקטות וסוערות, פורחות בפראות.

"וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושלכות. וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום."

(חנוך לוין, יעקובי ולידנטל [שם זמני], תמונה אחרונה)