שבת בבוקר, בין עונות, בין ימי זיכרון. קר, חם, קר, חם, רוח, שמש ושוב קר. קמים לאט, כל אחד בזמן שלו, לא ממהרים לשומקום. קול המוסיקה ברדיו. אפור בחלון. אולי אסדר כאן עוד מעט ואכין משהו לאכול.

"וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושלכות. וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום."

(חנוך לוין, יעקובי ולידנטל [שם זמני], תמונה אחרונה)

 

 

 

רגעים מתאימים לשתיית תה / סו צה-שו (שיר מן המאה ה-16)

כשלב וידיים בטלים ממעש.
כשאתה עייף מקריאת שירה.
כשהדעת מוסחת.
כשאתה מקשיב לשירים או פזמונים.
לאחר שהושלמה כתיבת שיר.
כשאתה סגור בביתך בחופשה.
בשעת נגינה בצ'ין והתבוננות בציורים.
בשעת שיחה באמצע הלילה.
מול חלון בוהק ושולחן נקי.
בחברת ידידים מקסימים ופילגשים דקות-גזרה.
עם שובך מביקור אצל חברים.
כשהיום בהיר והרוח נעימה.
ביום של ממטרים קלים.
בסירה צבועה ליד גשר עץ קטן.
ביער עם צמחי במבוק גבוהים.
בביתן המשקיף אל פרחי לוטוס ביום קיץ.
לאחר הדלקת קטורת בחדר קטן.
לאחר שמשתה הסתיים ואחרון האורחים עזב.
כשהילדים בבית הספר.
במקדש שקט ומבודד.
סמוך למעיינות ידועים וסלעים מוזרים.

(מתוך הספר 'אלוף בטלות', טום הודג'קינסון, מאנגלית: יניב פרקש, הוצאת מטר)