
תעלול. אני אוהבת את העטיפה (בעיצוב עדה ורדי). ספר ראשון שאני קוראת, שהגיבור שלו הוא מאייר. מאייר איטלקי מזדקן שצריך לאייר סיפור של הנרי ג'יימס ובו בזמן לשמור על הנכד שלו בן הארבע, שהוא כמעט לא מכיר. מחשבות על איור, על כישרון ועל החיים עם הכישרון. מפגש בין ילדות לזיקנה, בין הרגע שלפני – לרגע שאחרי. אני אוהבת איך שהספר כתוב, את נספח הרשימות ואת האיורים הנהדרים שבסוף.
(מזכיר במידה מסויימת את 'שלושה ימים וילד' של א. ב. יהושע).
"הילד מחונך היטב ובלתי נשלט גם יחד. טביעת העין שלו מדהימה אותי. יש משהו מוחשי בביטוי טביעת עין: אלים ומהיר. כאילו שגלגל העין – הדבר העדין ביותר שקיים – יוצא להטביע מישהו בעולם, ומתנגש בכוח בסימן. נמאס לי משפה ציורית. נמאס לי מדמויות, מדמויות מצוירות, מדמויות דפוקות, מהכול. […]
הבוקר, אני לא בטוח אם אני מפחד על הילד או מפחד מהילד."
(דומניקו סטרנונה, תעלול, מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הסדרה הקטנה, הוצאת 'כתר')