עמרם פרת.

אתמול בתל אביב, חזרנו לשנות ה-90. אירוע המחווה היפה לטרטה ב'בית לאמנות ישראלית' והתערוכה של בוגרי קלישר בגלריה 'מינוס אחת'.

ראובן אדלר.

"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)

ראיון עם יעקב קאופמן.

וגם – "1001 דמויות", התערוכה הנפלאה של יעקב קאופמן באגף הנוער. מזדהה עם החיפושים שלו – מצד אחד, השאיפה לתימצות מירבי ומצד שני, אינסוף הווריאציות שאפשר ליצור מכל רעיון או דימוי. הריבוי, ההומור והמשחקיות הילדית, נהדרים (וכך גם הדיאלוג עם צלמיות קדומות). מזכיר את ברונו מונארי. מפגש בין אמנות – עיצוב – איור.

Milton Glaser

כרזה נהדרת לספריה של שיקגו.

[עוצבה ככל הנראה בידי John Rieben בשנת 1966]

אני אוהבת את הראש של יעקב קאופמן ואיך שהוא חוקר-משחק-חושב עיצוב:

"המעצב התעשייתי פרופ' יעקב קאופמן, מהידועים בתחום בארץ ובעולם, הוא חוקר-יוצר […] עבודותיו האישיות הן מחקר מתמשך השואל על התנאים להתקיימותו של משהו: מה הופך מעגל למעגל? מתי קומץ חומרים נהיה פיגורינה? כמה קוים מספיקים לחתול? איך עושה שרפרף? שאלות קיומיות אלו – בין אם הן מופנות כלפי מסכות או רעשנים, מנורות או פיגורינות, שרפרפים או חתולים, סירים או מעגלים – מצויות בדי.אן.אי היצירתי של קאופמן ומניעות פעולות רחבות ורבות. […] הוא משתמש תמיד בארכיטיפ כמודל, בתבנית המוכרת כבסיס קבוע להשתנות וליצירה. אבל ההישענות על המבנה המסורתי – של השרפרף, החתול, הרעשן או המסכה – היא רק נקודת סיום ונקודת מוצא. ביניהן נמתחת הפעולה כעיקר ההתרחשות של היצירה. הפעולה היא התהוות: היא מתח בין תכנון מוקדם לבין אלתור, בין היתכנות לבין טעות, בין אילוץ שמזמן החומר לבין התקדמות אחורה ולצדדים. קאופמן משחרר את הפעולה מחוקי הפונקציה, מוותר על העלילה הקבועה מראש. על כן הפעולה אצלו תמיד חד פעמית, רעננה, פועלת מחוץ לשפה ולכן לעתים קרובות גם מצחיקה. […] קאופמן מכיר היטב את השרפרף ובקיא בו ובהיסטוריה שלו, אבל חותר לשכוח אותו בכל פעם מחדש. ידיעת השרפרף והשכחה שלו מייצרת פעולת בריאה, כמו ילד שמדליק את האור שוב ושוב ובכל פעם מופתע. זהו אי-לימוד מהניסיון, הפותח פתח או פתחים להתהוות חדשה. […]"

('איך עושה שרפרף', תערוכת שרפרפים קטנה של יעקב קאופמן בספריה של בצלאל. הדברים נלקחו מתוך הטקסט שמלווה את התערוכה, שכתבה האוצרת: טל פרנקל אלרואי).

יופי עושה לי כואב בגוף (שילוב בין התפעמות, קנאה ותשוקה).