וגם – "1001 דמויות", התערוכה הנפלאה של יעקב קאופמן באגף הנוער. מזדהה עם החיפושים שלו – מצד אחד, השאיפה לתימצות מירבי ומצד שני, אינסוף הווריאציות שאפשר ליצור מכל רעיון או דימוי. הריבוי, ההומור והמשחקיות הילדית, נהדרים (וכך גם הדיאלוג עם צלמיות קדומות). מזכיר את ברונו מונארי. מפגש בין אמנות – עיצוב – איור.
Milton Glaser.
אני אוהבת את הראש של יעקב קאופמן ואיך שהוא חוקר-משחק-חושב עיצוב:
"המעצב התעשייתי פרופ' יעקב קאופמן, מהידועים בתחום בארץ ובעולם, הוא חוקר-יוצר […] עבודותיו האישיות הן מחקר מתמשך השואל על התנאים להתקיימותו של משהו: מה הופך מעגל למעגל? מתי קומץ חומרים נהיה פיגורינה? כמה קוים מספיקים לחתול? איך עושה שרפרף? שאלות קיומיות אלו – בין אם הן מופנות כלפי מסכות או רעשנים, מנורות או פיגורינות, שרפרפים או חתולים, סירים או מעגלים – מצויות בדי.אן.אי היצירתי של קאופמן ומניעות פעולות רחבות ורבות. […] הוא משתמש תמיד בארכיטיפ כמודל, בתבנית המוכרת כבסיס קבוע להשתנות וליצירה. אבל ההישענות על המבנה המסורתי – של השרפרף, החתול, הרעשן או המסכה – היא רק נקודת סיום ונקודת מוצא. ביניהן נמתחת הפעולה כעיקר ההתרחשות של היצירה. הפעולה היא התהוות: היא מתח בין תכנון מוקדם לבין אלתור, בין היתכנות לבין טעות, בין אילוץ שמזמן החומר לבין התקדמות אחורה ולצדדים. קאופמן משחרר את הפעולה מחוקי הפונקציה, מוותר על העלילה הקבועה מראש. על כן הפעולה אצלו תמיד חד פעמית, רעננה, פועלת מחוץ לשפה ולכן לעתים קרובות גם מצחיקה. […] קאופמן מכיר היטב את השרפרף ובקיא בו ובהיסטוריה שלו, אבל חותר לשכוח אותו בכל פעם מחדש. ידיעת השרפרף והשכחה שלו מייצרת פעולת בריאה, כמו ילד שמדליק את האור שוב ושוב ובכל פעם מופתע. זהו אי-לימוד מהניסיון, הפותח פתח או פתחים להתהוות חדשה. […]"
('איך עושה שרפרף', תערוכת שרפרפים קטנה של יעקב קאופמן בספריה של בצלאל. הדברים נלקחו מתוך הטקסט שמלווה את התערוכה, שכתבה האוצרת: טל פרנקל אלרואי).
יופי עושה לי כואב בגוף (שילוב בין התפעמות, קנאה ותשוקה).
דן רייזינגר. אוסבלדו רומברג.
תעלול. אני אוהבת את העטיפה (בעיצוב עדה ורדי). ספר ראשון שאני קוראת, שהגיבור שלו הוא מאייר. מאייר איטלקי מזדקן שצריך לאייר סיפור של הנרי ג'יימס ובו בזמן לשמור על הנכד שלו בן הארבע, שהוא כמעט לא מכיר. מחשבות על איור, על כישרון ועל החיים עם הכישרון. מפגש בין ילדות לזיקנה, בין הרגע שלפני – לרגע שאחרי. אני אוהבת איך שהספר כתוב, את נספח הרשימות ואת האיורים הנהדרים שבסוף.
(מזכיר במידה מסויימת את 'שלושה ימים וילד' של א. ב. יהושע).
"הילד מחונך היטב ובלתי נשלט גם יחד. טביעת העין שלו מדהימה אותי. יש משהו מוחשי בביטוי טביעת עין: אלים ומהיר. כאילו שגלגל העין – הדבר העדין ביותר שקיים – יוצא להטביע מישהו בעולם, ומתנגש בכוח בסימן. נמאס לי משפה ציורית. נמאס לי מדמויות, מדמויות מצוירות, מדמויות דפוקות, מהכול. […]
הבוקר, אני לא בטוח אם אני מפחד על הילד או מפחד מהילד."
(דומניקו סטרנונה, תעלול, מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הסדרה הקטנה, הוצאת 'כתר')
[Paul Rand, A Designer's Eye]
עטיפה אחרת, נהדרת, לספר של פול ראנד (הייתי רוצה שתהיה שלי) (וגם את הספר, רוצה).
הליכת בוקר לעמק הצבאים. בועת טבע וחופש באמצע העיר (אם מצליחים להתעלם מתפאורת הרקע המכוערת של הולילנד). מרחב נפלא להתבוננות ולהרהורים. בריכות מים קטנות מוקפות קנים וסוף, שושני מים, אגמיות וסופיות, שלמדתי להכיר. צבאים וצביות קלי רגליים שלא חוששים מאנשים, לועסים עשב, מתפרקדים בבתה או משתובבים זה עם זה, ממש לידינו. (אני אוהבת את המילה 'בתה' וגם את העיצוב המאופק והיפה של המרחב – המשרד המודרניסטי, השילוט, השבשבות הנפלאות, מבני העץ והספסלים).
[צבי מאירוביץ']
תערוכת הפנדה במוזיאון תל אביב. מפגש צמרת צנוע של אמנים שאני אוהבת משנות השבעים, ובראשם: צבי מאירוביץ', אביבה אורי ואריה ארוך. שרבוטים מרגשים של גירי פנדה. הנחרצות התקיפה של אביבה אורי (הגרפיות והניקיון של החתימה שלה), הפנדות הורודות, המתפתלות והסבוכות של מאירוביץ', החיבורים המפתיעים של ארוך (לא יודעת להסביר למה אני אוהבת אותם. אולי כי זו האמנות שגדלתי לתוכה, כשהתוודעתי לאמנות. חלק מהנבחרת שאספתי לי לאורך השנים, של רשמים, משרבטים, אקספרסיביים. הקוטב הנגדי לאמנות המושגית, השכלתנית). לא אהבתי את העיצוב המתחכם של התערוכה – המיסגור השקוף, יריעות בועות הניילון שמצפות את הקירות. להניח לרישומים להיות מה שהם.
