גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות שנעלמו, ורק אני רואה אותם.


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

שוב ראיתי את 'פטרסון' של ג'ים ג'רמוש. התמימות שבו, מעוררת בי אופטימיות (אף פעם לא הצלחתי לראות אותו בשלמותו, מההתחלה עד הסוף, בכל פעם אני מפספסת משהו באמצע).

mona johansson.jpg

[Mona Johansson]

אני אוהבת את הרישומים הנאיביים של Mona Johansson, אמנית שבדית (1924-2010), שמתארת בפשטות, בטקסטורות מפורטות של אבנים וצמחייה, בתים ונוף עירוני שבסביבתה. הצבעוניות רבת הגוונים באפור של העיפרון, היופי של הטקסטורות, הנגיעות האנושיות – דמות בחלון, עציץ, וילון.

hared.jpg

שבת בבוקר. קוראת במיטה בספר "סמוצ'ה" של בני מר. ביוגרפיה מרתקת של רחוב יהודי אחד בווארשה, לפני המלחמה. מסוג הספרים שמעוררים בי קנאה עזה – בדיוק ספר כזה הייתי שמחה לכתוב. הקנאה היא בעיקר על הרעיון (להתחקות על עקבותיו של רחוב שהיה ונמחה לחלוטין, להרכיב פאזל משברי מידע מגוונים וליצור דיוקן של הרחוב, הבתים והאנשים שהתגוררו בו) ועל עבודת המחקר הנדרשת (עבודת בלשות מובהקת, לאסוף וללקט פרטי מידע חשובים ולא חשובים, מתוך ספרים, עיתונים ואנשים חיים, למעשה, מכל מקום שהשם "סמוצ'ה" מופיע בו. למיין ולסדר את כל הפרטים ולבנות בעזרתם את הרחוב מחדש). בני מר כותב נהדר, כתיבה אישית ובהירה, ולמרות מראי המקום המרובים ופרטי הפרטים האינפורמטיביים, הספר לא משעמם לרגע. הוא מצליח להדביק בתשוקה האישית שלו, ואני מצטרפת אליו בשמחה למסע בעקבות רחוב אחד, קטן ולא חשוב, שהיה פעם צפוף, מסריח ורוחש חיים.