"[…] כמה מגוחך. כבר רבע שעה שאני חוקר לדעת את שמו האמיתי של הילד ומעלה חרס בידי. הצעותי ההגיוניות: יובל, איל, או אליעזר, נדחות בנענוע עקשני של ראשו הקטן. אי אפשר להציל מפיו דבר. איש לא טרח ללמדו את שמו האמיתי. באלף דרכים שואל אני לשמו, ובאלף דרכים הוא עונה: יאלי.

לבסוף חדל לענות. שמש נקשרת בעינינו – הוא עומד לפני ושותק. סוקר אותי בעיניים רציניות. ילד קטן, ספק אנוש. אי אפשר לדעת אם זאת אישיות מוגדרת או שמא רק צורה. דממה בינינו. […] שנינו יוצאים להלך בירושלים הקודחת בשתיקתה.


צריך לקבוע עמדה ברורה כנגד ירושלים, אי אפשר לחצות אותה בשתיקה. אני טוען: ירושלים עיר קשה. לפעמים קשה עד מאוד. אין להאמין לצניעותה, לרכותה שאינה רכות. די להתבונן בבתי האבן הסגורים שלה. […] אנשיה תמיד מתוחים, תמיד חרדים, כאילו בכל רגע עומדים לשים עליהם מצור, להפגיז את בתיהם, לגזול את מימיהם. […]"

(א.ב. יהושע, שלושה ימים וילד, מתוך הספר: עד חורף 1974, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


הכי אהבתי את הסיפורים הקצרים של א.ב. יהושע ו'המאהב'.

הילחמו על העוגיות / דוד מיכאלי

הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ

וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,

עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,

שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים

הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי

וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,

עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם

עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם

הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים

עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר

עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת

הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשׁים עַל קַטְנוֹעִים

וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת

עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו

עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת

עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם

וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל

עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה

עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמִּכְנָּף וְהַצֶאֱלוֹן

הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר

עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה

הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן

עַל סַפְסָלֵי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים

הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים

עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוֹת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת

הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים

עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת

וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים

עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים

הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!

(הילחמו על העוגיות, מוסף 'ספרות ותרבות' של 'הארץ', 20.5.22)

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

mona johansson.jpg

[Mona Johansson]

אני אוהבת את הרישומים הנאיביים של Mona Johansson, אמנית שבדית (1924-2010), שמתארת בפשטות, בטקסטורות מפורטות של אבנים וצמחייה, בתים ונוף עירוני שבסביבתה. הצבעוניות רבת הגוונים באפור של העיפרון, היופי של הטקסטורות, הנגיעות האנושיות – דמות בחלון, עציץ, וילון.