סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.
[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].
"[…] כמה מגוחך. כבר רבע שעה שאני חוקר לדעת את שמו האמיתי של הילד ומעלה חרס בידי. הצעותי ההגיוניות: יובל, איל, או אליעזר, נדחות בנענוע עקשני של ראשו הקטן. אי אפשר להציל מפיו דבר. איש לא טרח ללמדו את שמו האמיתי. באלף דרכים שואל אני לשמו, ובאלף דרכים הוא עונה: יאלי.
לבסוף חדל לענות. שמש נקשרת בעינינו – הוא עומד לפני ושותק. סוקר אותי בעיניים רציניות. ילד קטן, ספק אנוש. אי אפשר לדעת אם זאת אישיות מוגדרת או שמא רק צורה. דממה בינינו. […]שנינו יוצאים להלך בירושלים הקודחת בשתיקתה.
צריך לקבוע עמדה ברורה כנגד ירושלים, אי אפשר לחצות אותה בשתיקה. אני טוען: ירושלים עיר קשה. לפעמים קשה עד מאוד. אין להאמין לצניעותה, לרכותה שאינה רכות. די להתבונן בבתי האבן הסגורים שלה. […] אנשיה תמיד מתוחים, תמיד חרדים, כאילו בכל רגע עומדים לשים עליהם מצור, להפגיז את בתיהם, לגזול את מימיהם. […]"
(א.ב. יהושע, שלושה ימים וילד, מתוך הספר: עד חורף 1974, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
הכי אהבתי את הסיפורים הקצרים של א.ב. יהושע ו'המאהב'.
גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).
שוב ראיתי את 'פטרסון' של ג'ים ג'רמוש. התמימות שבו, מעוררת בי אופטימיות (אף פעם לא הצלחתי לראות אותו בשלמותו, מההתחלה עד הסוף, בכל פעם אני מפספסת משהו באמצע, או מאבדת את הסבלנות).