(מחשבה: אם אתחיל, אתקדם לאט, בסוף אסיים ויהיה משהו. אבל אם לא אתחיל, לא יהיה כלום).

(שאלה: ממה את מפחדת?)

(תשובה: אני תמיד עושה הכל ברגע האחרון. אם אעשה את זה, זה אומר שזה הרגע האחרון?)

ההסתגלות המהירה לתרחישים בלתי נתפסים, מבהילה.

קפיצה בזמן. אנחנו חיים בעתיד (או בסרט עתידני גרוע).

צריכה לצייר. ממה אני מפחדת?

בשבת, כמו היום, בערך בשעה הזו, באמצע יום כיפור (לפני 45 שנה, הייתי כמעט בת 7), מכוניות התחילו לנסוע. שמענו קול שחשבנו שהוא של שופר, ולא הבנו איך כל כך מהר יום הכיפורים נגמר, אבל זה לא היה שופר

בחורה סולידית. לא מהמרת, לא מעשנת, לא שותה. לא מטפסת על הרים, לא קופצת מגשרים, לא מתגרה בגורל. ובכל זאת, נהנית לחיות על הקצה. מנהלת מערכת יחסים פרועה עם הזמן – מפלרטטת איתו, מקניטה אותו, מתעתעת בו, בודקת את גבולותיו. מושכת אותו עוד ועוד ועוד… עד שכמעט אי אפשר.

עצלה וקטנת אמונה. מוכרחה להתחיל.

(להפסיק לפחד מהעולם ולהתחיל להפחיד אותו בחזרה).

בבקרים, בעיניים עצומות, עוד בטרם מתייצבת התודעה, מוטח בי העולם ואני נשטפת זיעה (מה עשיתי, מה לא עשיתי, בפני מי אני אשמה).

"18 באוקטובר 1917. פחד מפני הלילה. פחד מפני הלא-לילה."

(מחברות האוקטבו, פרנץ קפקא, תירגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)