W. H. Davies

Leisure

What is this life if, full of care,
We have no time to stand and stare?

No time to stand beneath the boughs,
And stare as long as sheep and cows.

No time to see, when woods we pass,
Where squirrels hide their nuts in grass.

No time to see, in broad daylight,
Streams full of stars, like skies at night.

No time to turn at Beauty's glance,
And watch her feet, how they can dance.

No time to wait till her mouth can
Enrich that smile her eyes began?

A poor life this if, full of care,
We have no time to stand and stare.

פנאי / זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאיֹ שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

(מתוך: פנאי, זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1967)

pinoccio.jpg

"[…] אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני. היא מתאימה גם למשוררים ולפילוסופים, ומי שמסוגל ליהנות ממנה לעומק ניחן בודאי ביכולת מסוימת של סגידה ל'התבוננות מלאכית'. עליו להיות מסוגל ליהנות מחברתו שלו ללא תמריצים מלאכותיים של עיסוק בפעילות גופנית אלימה יותר.

[…] ההלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מאמץ שרירי הרגליים משני מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו. רוכב אופניים או שחקן גולף אומרים לי, יכולים לתקשר כך עם עצמם בהפוגות שבין מכות הכדור או הפעלת הכלי. אבל הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ובוננות מודעת למחצה. לכן אצטער אם בשל תענוגות רכיבת האופניים או כל בילוי פנאי אחר יצא מהאופנה המנהג הוותיק של טיול רגלי.

[…] את היום שבו הוכנסתי סופית בסוד מסתרי ההליכה מציינת אבן לבנה… אז ידעתי לראשונה את התחושה המענגת של עצמאות והתנתקות שממנה אפשר ליהנות במהלך טיול רגלי. חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות, אתה סומך על רגליך שלך, עוצר מתי שאתה רוצה, פונה לכל שביל שמושך את לבך, ופוגש מגוון יוצא דופן של חיי אדם בכל פונדק דרכים שאתה בוחר ללינת לילה… אינך חרד לכבודך, והמקטורן של החיים הרגילים כבר נשמט מעליך ונשכח כמו החבילה מעל כתפיו של הנוצרי."

(לסלי סטיבן, בשבחי ההליכה, מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים)

mohar

[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]

 "[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).

ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.

[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.

מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)

 

 

 

רגעים מתאימים לשתיית תה / סו צה-שו (שיר מן המאה ה-16)

כשלב וידיים בטלים ממעש.
כשאתה עייף מקריאת שירה.
כשהדעת מוסחת.
כשאתה מקשיב לשירים או פזמונים.
לאחר שהושלמה כתיבת שיר.
כשאתה סגור בביתך בחופשה.
בשעת נגינה בצ'ין והתבוננות בציורים.
בשעת שיחה באמצע הלילה.
מול חלון בוהק ושולחן נקי.
בחברת ידידים מקסימים ופילגשים דקות-גזרה.
עם שובך מביקור אצל חברים.
כשהיום בהיר והרוח נעימה.
ביום של ממטרים קלים.
בסירה צבועה ליד גשר עץ קטן.
ביער עם צמחי במבוק גבוהים.
בביתן המשקיף אל פרחי לוטוס ביום קיץ.
לאחר הדלקת קטורת בחדר קטן.
לאחר שמשתה הסתיים ואחרון האורחים עזב.
כשהילדים בבית הספר.
במקדש שקט ומבודד.
סמוך למעיינות ידועים וסלעים מוזרים.

(מתוך הספר 'אלוף בטלות', טום הודג'קינסון, מאנגלית: יניב פרקש, הוצאת מטר)

"בועז לא פחד משיעמום, מהזמן שאותו צריך למלא. הוא אהב את החללים הריקים ואת השעות המתות. הוא חזר ואמר שברור שהוא לא חי בתקופה המתאימה; התאימה לו יותר המאה התשע עשרה, או עדיפה אפילו המאה שקדמה לה. הוא התמחה בביטול זמן והיה גאה בהישגיו. אני נזכר איך הייתי עובר אצלו בדרך מבית החולים הביתה ביום חורף אפל בין הערביים, שעה שבה תל אביב יכולה להיות מילה נרדפת לביתיות, מוצא אותו בדירת הרווקים שלו על הספה בסלון, בנעלי בית משובצות ובחלוק צמרירי, משביע את תאוותו לדברי ימי העולם העתיק בספר חדש על החיתים או על המלחמות הפוניות. מולו על השולחן תה עם לימון בכוס זכוכית, מאחוריו על הכיריים מבעבע סיר עם מרק שעועית, המחבת מוכנה לטיגון חצילים או קציצות, וברקע צלילי המארש התורכי בביצוע ישן נושן של פסנתרנית ברזילאית נשכחת, מתקליט שירש מאביו או מסבו. […]
בועז ידע להצמיד את המילים המדויקות לתחושות הכי דקות, ובמותו לקח איתו את הכישרון הזה שהפך לחלק מחיי. הוא ראה את החיים בעיניים של ילד-קשיש, כלומר במבט הכי נכון, שסקרנות וספקנות מתערבבים בו, וכשחלם על העתיד היה נדמה שהוא חולם על העבר, כאילו העתיד לא קיים באמת. נראה שאיזה חוש אמר לו, שאת זמן האמת של הזיקנה הוא כבר לא יחיה. […]
אחד הספרים האהובים ביותר על בועז היה 'מסע סביב חדרי' של קסבייה דה מסטר, אציל צרפתי שתיעד בחוכמה ובהומור בסוף המאה השמונה עשרה את ארבעים ושניים הימים שבהם הוחזק במאסר בית בעוון דו קרב לא חוקי שבו נטל חלק. 'אם הרוזן ההוא לא היה כותב את הספר, אני הייתי כותב משהו דומה,' הכריז בועז, שכמו מחבר הספר העדיף יותר מכל מסלול אחר את הנדודים בין שולחן הכתיבה לכורסה, ומשם אל מדפי הספרים, למטבח ולמיטה."

(איל מגד, סוף הגוף, הוצאת ידיעות אחרונות)