wool.jpg

כמו בבלוג, כך גם בשמיכה שאני סורגת – העבודה המקוטעת בחלקים, בצעדים קטנים, מתאימה לי: ריבוע אחד, ואחריו עוד אחד. כל ריבוע אחר, כל ריבוע לעצמו, בלי תכנון או מחשבה קדימה. בסוף ייצא משהו.

kafka.jpg

"[…] בעומקו של פצע הוא רואה, לפיכך, לא רק סימן של מחלה איומה, אלא גם צוהר אל חיים מפויסים יותר. כעת, משניחן בידיעה כי בגופו שוכנת מחלה קשה, מצא לו סוף-סוף מרגוע.

[…] ואמנם, בחודשים שלאחר פריצת מחלתו, אותם העביר באחוזה הקטנה של אחותו אוטלה בציראו, שם עסק בעבודות חקלאות וגננות, התמסר קפקא גם לכתיבה של פרגמנטים, ובעיקר אפוריזמים או מיתוסים זעירים, בהם חזר להרהר ולשכתב גם את סיפור גן העדן. עובדה זו מצביעה כנראה על הקשר העקרוני שבין הפצע ובין הפרגמנט. שכן מה שמהווה גוף הפצוע בתחום הפיזיולוגי מהווה הפרגמנט בתחומו של הטקסט: חתך, שבר, חוסר שלמות. הפצע והפרגמנט הם מרקמים של קרע, הם מסמנים פיצול ומתעדים משבר."

(הפצע של קפקא, גלילי שחר, הוצאת כרמל)

zarina

"[…] עכשיו אתה מבין שזה לא בגלל שאין לי דעה טובה על הרומן הרגיל, אני שפוטה של הרומן של המאה ה-19, אבל בגלל שאני יודעת, כמו שאמרתי לך קודם, שאני לא יכולה באמת לעשות אותו. כי אני אדם שבור, אני אדם של התקופה שלי ואני לא יכולה לזייף את זה. הזמן נשבר, במבנה הזה, הזמן הלינארי נשבר. אני גם בכלל חושבת שזה שהזמן אצלי נשבר, זה בגלל שאני סופרת יותר ריאליסטית, לא פחות ריאליסטית, כי בעצם המצב האותנטי של בני האדם הוא שהזמן הפנימי שלהם הוא זמן שבור. שאנחנו חיים בעת ובעונה אחת בהרבה סוגים של תודעות ובכל מיני סוגים של זכרונות. שהנפש שלנו, התחביר שלה הוא שבור. הוא לא כמו תיקיה של פקיד בעירייה, שהכל שם מסודר, אלפביתי. כמו שהרומן ההוא היה רוצה שנאמין, שחיים של בן אדם זה משהו שאתה יכול לכרוך אותו, כאילו לשים אותו בכריכה, בצורה מסודרת, מנקודת הפתיחה שהיא הלידה ועד המוות. זה יפה מאוד הלידה והמוות, אבל אנחנו יודעים שבחיים יש הרבה נקודות פתיחה והרבה נקודות סיום והרבה נקודות סיום שהן נקודות פתיחה."

(רונית מטלון, מתוך ראיון שערך איתה דורי מנור, מרץ 2017)

kaze

פנקס קטן על ישראל פנקס. ספר קטן ויפה. משורר כותב על משורר, ישראל על ישראל (אלירז מחפש את הדרך המתאימה לכתוב על פנקס, הוא קורא וכותב אותו ברצף קטוע של מחשבות, זכרונות, ציטוטים ואסוסיאציות):

 "יותר מכל משורר אחר מבני דורו הרביתי לקרוא את ישראל פנקס. עברתי בו כמו בתוך ערוגה יפהפיה. יום אחד, אחרי שנים רבות, אחרי אלף דחיות, התחלתי לכתוב פנקס קטן זה, משנן לעצמי: ישראל פנקס אולי לא היה ולא נברא אלא משל היה למה שאני (או כל קורא אחר של שיריו) עומד לכתוב עליו. עלי להמציאו מתוך היעלמותי בתוכו ולומר כאן משהו על שיריו, על משליו, על נמשליו. אעסוק בהמצאתו של משורר מתוך יצירתו, כפי שעושה כל קורא נאמן. מי שמחפש דיסרטציה אקדמית יתכבד ויחפשנה במקום אחר."

"[…] פנקס שייך למקשיבים הגדולים. יש לו אוזניים וזיכרון של פיל וסבלנות של סבל בולגרי. מקשיב גדול ובעיקר מקשיב לגדולים באמת: פטררקה, דנטה, היידן, מוצרט, בורחס, בקט… הוא חוזר הביתה אל הספר ומקשיב אל העולם מאחורי חלונות סגורים. ההקשבה היא תמיד אל פנים הדברים ותמיד בתוך הבית. ההסתגרות, ההקשבה לרוחות האנוש הגדולים, לא כפו על יצירתו שיטות פילוסופיות אלא עמדות תצפית מיוחדות כלפי העולם והאמנויות, בעיקר הפלסטית והמוזיקלית. קשב זה אל תוכיותו הלך וגבר עד בוא עונת השתיקה."

פנקס אומר דברים אלה על הפרגמנטים: "הפרגמנט הוא, למעשה, סוג של שבר. רישום חלקי, או התחלה של דבר ללא אמצע או סוף מוגדרים. מחשבתנו עשויה לא אחת מ'שברים' כאלה. הפרגמנט איפשר לי להפסיק את הדיווח בנקודה, שבפרוזה משמשת לא פעם כתחילתו של סיפור עלילה. לא מצאתי עניין בעלילה במובן המקובל של המושג, דהיינו בהתרחשות שיש בה ראשית ואחרית במרחב של זמן מסוים. מבחינה זו לפחות הפרגמנט הוא המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי ושלב מאוחר שלה".

(פנקס קטן על ישראל פנקס, ישראל אלירז, 'טנדו' בעריכת ליאת קפלן ושרון אס, הוצאת כרמל, ירושלים)

slil
"קשה לתאר את האֵין, כי שם השפה נגמרת. הוא לא קשור בעבר, קשה להתעמת איתו, כי הוא מוחק את קצותיו. בולע את עצמו."

(מתוך: 'בָּלוּעַ', נורית זרחי, נוודים, הוצאת אפיק)

 

ביום שני, כשנכנסתי ל'אדרבא', קפץ לי ליד  ספר קטן של נורית זרחי. טקסטים קצרים ויפים, לא מוגדרים (זכרונות, פרגמנטים, סיפורונים תלושים), אוטוביוגרפיה לא סדורה.

[René Magritte, 1938]


"אך עניינו כאן בזמן. ואת הזמן מסמן השעון הניצב על השידה. השעון המסמן את השררה המכנית, את הדיקטטורה של המכונה בעולמו של האדם. השעון מסמן את הסיווגים, את ההתמחויות המתרחשות במרחבי הזמן. שעונים היו כבר בעת העתיקה, ומן המאה הארבע-עשרה בקירוב החלו השעונים לקצוב באופן מכני את מרחבי הזמן. אך לראשונה במאה התשע-עשרה, המאה של התעשייה ועליית העיר הגדולה, המאה של הרכבות, נעשו השעונים למכונות הזמן של ההוויה – הן החלו לקצוב את שעות  העבודה, את שעות הנסיעה, את שעות הפנאי. […]

מדובר כאן בזמניות מופרשת, נבדלת, מוחמצת, שבתוכה חי, מתמהמה, הגוף הקפקאי. מבנה הזמן הנפער בסיפור "הגלגול" הוא כמבנה הזמן של הספרות. ההתעכבות, הזמן החולף, המוחמץ, היא גם מנת חלקו של העומד "לפני החוק" בפרגמנט הנודע בשם זה. עמידתו של האדם מן הכפר בפרגמנט של קפקא היא לכאורה עמידה של קדימות, הוא עומד "לפני" החוק בחלל ובזמן. אך בה בעת היא עמידה מתאחרת, שכן, אף פעם לא יספיק להיכנס לתחומו של החוק. ואם נרצה לדייק: גיבורו של קפקא מגיע לפתח החוק בשעה שהיא תמיד מוקדמת מדי וגם מאוחרת מדי. כך אומר כזכור השומר הניצב בשער לחוק לאיש מן הכפר המבקש להיכנס לתחומו – הכניסה מותרת לו, "אך לא כעת"."

(השעון של גרגור סמסא, גלילי שחר, תרבות וספרות 'הארץ', 16.11.12)

[וולטר בנימין]

"בניגוד לפילוסופים החוקרים את המצב האנושי בכלל ואת זה המודרני בפרט, פסע  בנימין בנתיבים אחרים, בדרכים צדדיות, בתוך הפסאז'ים, אם להתייחס לכותרת יצירתו הגדולה, "מפעל הפסאז'ים", שהחל כותב בשלהי שנות העשרים והמשיך עוד שנים ארוכות. בנימין אינו מציע כמעט תזות או טיעונים גדולים. נהפוך הוא: אצלו הכל "בקטן". הוא יודע לנסח אמירות משמעותיות, דרמטיות, לעתים מהממות, על המצב האנושי בתוך ומתוך עיון ובחינה בתצלום, בפרסומת, בפריט אספנות שולי, ברגע אנושי אחד של שעמום.

בחינת "הדברים הקטנים" היא נגזרת של תפישתו הייחודית של בנימין את ההיסטוריה. ההיסטוריה, בעיניו, היא עיי חורבות. בראש וראשונה מכיוון שהיסטוריה בהגדרתה היא כל מה שהיה ונחרב. כל ניסיון להכילה במסגרת זו או אחרת, נרטיבית למשל, יהא אפוא חסר תוחלת. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע למודרנה, שהאיצה את תהליכי ההרס והפרגמנטציה של הקיום האנושי, בין שמדובר במלחמת העולם ובאמצעי הלחימה וההשמדה, בתופעות כלכליות כמו האינפלציה או לחילופין בתזזית של הכרך הסואן.

על פי בנימין, אם אנו מבקשים לדבר על המצב האנושי, עלינו להפסיק לחשוב בגדול ­ בתזות, בקטגוריות, במושגים כוללים ­ ולהתחיל לחשוב בקטן על פרגמנטים ­ על שרידים, על שאריות, על עקבות. החוקר המודרני, ויהא זה הפילוסוף, ההיסטוריון, האנתרופולוג או מבקר התרבות, אמור לפעול בדומה לאספן. אם המצב האנושי הוא זירה של הרס וחורבן הרי שכמו באזור אסון, ראשית יש ללקט את השברים. לבנימין היה ברור שגם כאשר יושלם איסופם וחיבורם, תיוותר התמונה הכללית סדוקה. הקיום האנושי מעולם לא נראה יותר פוסט-טראומטי מזה.

במטרה לשמר את הפרגמנטריות ולא ליצור אשליה של שלמות, בנימין קיים את מצוות נאה דורש נאה מקיים: כתיבתו התאפיינה בפרגמנטריות רבה. הטקסטים שלו נכתבו בדרך כלל בקצרה ובדחיסות. הוא הרבה להשתמש באפוריזמים, בציטוטים ובאנקדוטות. "מפעל הפסאז'ים" הגדול שלו לא היה אלא אוסף של כל אלה."

(בעז נוימן, גלריה 'הארץ', 6.7.2012)

piece.jpg

"… והפרגמנט הוא אחד מן הצורות המובהקות ביצירתו של קפקא: זהו "הסיפור הקצר", האוטרקי, הספון בתוך עצמו, חתום כמו כתב חידה, אך בה בשעה הוא גם פתוח לגמרי, ממתין עוד להיכתב, לחפש את ההמשך. הפרגמנט מגלם אסתטיקה של שבר. לאחר שניתק מהקשרו – או כמו במקרה זה – מאחר שהקדים את ההקשר, עומד הפרגמנט כפיסה שבורה, כחלק מן השלם, כרמז. הפרגמנט הוא "חור ושלמות". השורה הראשונה של קפקא כמו רומזת כבר על פואטיקה הנמנעת מתמונות גדולות ומקיפות ובוחרת לתאר את העולם מצידו השבור, הבלתי גמור. שורה קטנה זו מעידה על השקפה על אודות עולם המשתרע בשברים. אכן, יש משהו עקרוני בעובדה שהרבה מעיזבונו הספרותי של קפקא מתגלה כאוסף של משפטים תלושים, התחלות של סיפורים, אפוריזמים, מוטיבים ושברים אחרים של עבודת פרוזה. הפרגמנטים של קפקא אינם רק עדות לקשיי כתיבה, להססנות, למחדלים, למחזורים כפייתיים של מחיקה, כשם שאין הם רק ראייה לאופי האקספרימנטלי של הספרות. הפרגמנט הוא צורה ספרותית אוטונומית המשקפת בכל רבדיה תודעה לשונית, ספרותית ואסתטית של משבר."

(מתוך: הפצע של קפקא, גלילי שחר, הוצאת כרמל)