
אתמול, 137 שנה לקפקא.
"[…] האין זה תעלול קונדסי מרושע במיוחד שדווקא פרנץ קפקא, דווקא הוא, המופנם והקפדן שבאדם, הסופר שסירב לפרסם את רוב כתביו בעודו בחיים וציווה להשמיד אותם לאחר מותו כדי שלא ייחשפו בפגימותם, כי מבטו היה מסוגל לחשוף פגמים ששום עין אדם לא ראתה – סופו שהתגלגל באדם החשוף ביותר למבטה של המאה העשרים? עד אחרון יומניו והקטון במברקיו, כל הגיג ושורה ששרבט, וידויים שעקר מנשמתו, איגרות חפוזות ששיגר בהיסח הדעת וששיגרו אליו – הכל נקרא, נחקר, ממוחזר במיליוני עותקים בכל השפות…
צחוק הגורל, כמו שאומרים. הצחוק החלול, המחלחל, מעורר חלחלה. במילים, במילותיו שלו, מוצג האיש לעינינו עירום, יותר מעירום, כאילו פשטו את עורו מעליו וכל מגע באוויר העולם נחרת בבשרו באלפי מחטים רוטטות. […] בינתיים אנסה להבהיר מדוע, בניגוד לרושם הנפוץ, הנובע מקהות הרגש של קהל קצבים […] כתיבתו של הסופר המסוים הזה לעולם אינה הפשטה אלגורית. כל פרט ופרט בדין וחשבון של ד"ר קפקא, סגן מנהל המחלקה לביטוח תאונות עבודה, היה מוחשי באופן שאין למעלה ממנו, ממצה אך מדויק."
(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)