
"… אם היה עלי לבחור דימוי אחד בלבד מן המאה העשרים, ללא היסוס הייתי מושכת את תמונתו של פרנץ קפקא מן הערימות.
קפקא היה אדם גבוה מאוד (מעל 1.90 מ'), בייחוד ביחס לבני זמנו. כמה בולט היה בוודאי האיש בגובהו החריג, הקרקסי, הוא שביקש כל ימיו להיסתר מן העין, וכתב על עצמו "היצור הקט שבקטנים והחששן שבחששנים"? ואמנם בתמונות הוא נראה על פי רוב מכופף עצמו במקצת. הוא היה רזה, כמעט מטיל אימה ברזונו. באחד ממכתביו הראשונים לפליצה כתב: "ואכן, כשם שאני רזה, ואיני מכיר אדם רזה ממני (וזה אומר משהו, שהרי כבר הייתי בהרבה בתי מרפא), כך גם אין בי שום דבר אחר שאפשר היה להגדירו, מבחינת הכתיבה, כדבר עודף, עודף במובן החיובי".
בתמונות נראות אוזניו מזדקרות מן הגולגולת המשופה. פניו, הקטנים ביחס, נבלעים בתהומות העיניים, אבל הפה מותח קו ארוך מתפתל אל פינת הספק. בעצם הפה מתחרה קצת בעיניים – אם העיניים מופלאות בזרותן, ברכותן הפעורה להכאיב, הרי שבזווית הפה מובלעים ביישנות ואולי גם שמץ לגלוג, לגלוג על ביישנותו המודעת לעצמה ובושה בשל הלגלוג על הבושה, וכך הלאה עד אין קץ בתנועה העוויתית, קדימה ואחורה, שכעכעה כבר בשמו, קפ-קא, קפ-קא: תנועת הרפלקס המשובש, לא לבלוע ולא להקיא, שהיא מכשיר העונשין הקפקאי שאותו ישכלל כל ימיו, ואף בעצם מותו. מתמונתו של קפקא נשקף יופי מזוקק, סופני. קפקא היה אמן הרעב. האם אפשר לפקפק בכך כשמסתכלים בפניו? תמונתו משלימה את כתביו, היא עצמה דימוי המוליד בלא הרף ספרות פרשנית ויצירות נגזרות, יש לה – הבה נקרא לדבר בשמו הגוגולי! – כוח על טבעי. קשה להוריד ממנה את העיניים, ומרגע שראית אותה אתה נושא אותה אתך כקעקוע. האיש הזה, הרזה ורך המבע, שכמו הולך ומצמצם עצמו, בעצם גדל וגדל! זהו דיוקנו של רב-מג. ממה נובע הכוח ההיפנוטי של העיניים, קסם העור המתוח על עצמות הפנים, פנים שאין בהם שום בשר עודף? אחזור שוב: קפקא היה אמן הרעב. בתרגום מגרמנית זה שם הסיפור שלפנינו. התלכדותם של השלושה – השם, הסיפור והסופר – היא בעיני התמצית המרוכזת של הגניוס של המאה העשרים. הרעל עם התרופה והשד הכלוא בבקבוק אחד, מושלם."
(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)