שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).
"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]
דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."
(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)
אתמול, 137 שנה לקפקא.
"[…] האין זה תעלול קונדסי מרושע במיוחד שדווקא פרנץ קפקא, דווקא הוא, המופנם והקפדן שבאדם, הסופר שסירב לפרסם את רוב כתביו בעודו בחיים וציווה להשמיד אותם לאחר מותו כדי שלא ייחשפו בפגימותם, כי מבטו היה מסוגל לחשוף פגמים ששום עין אדם לא ראתה – סופו שהתגלגל באדם החשוף ביותר למבטה של המאה העשרים? עד אחרון יומניו והקטון במברקיו, כל הגיג ושורה ששרבט, וידויים שעקר מנשמתו, איגרות חפוזות ששיגר בהיסח הדעת וששיגרו אליו – הכל נקרא, נחקר, ממוחזר במיליוני עותקים בכל השפות…
צחוק הגורל, כמו שאומרים. הצחוק החלול, המחלחל, מעורר חלחלה. במילים, במילותיו שלו, מוצג האיש לעינינו עירום, יותר מעירום, כאילו פשטו את עורו מעליו וכל מגע באוויר העולם נחרת בבשרו באלפי מחטים רוטטות. […] בינתיים אנסה להבהיר מדוע, בניגוד לרושם הנפוץ, הנובע מקהות הרגש של קהל קצבים […] כתיבתו של הסופר המסוים הזה לעולם אינה הפשטה אלגורית. כל פרט ופרט בדין וחשבון של ד"ר קפקא, סגן מנהל המחלקה לביטוח תאונות עבודה, היה מוחשי באופן שאין למעלה ממנו, ממצה אך מדויק."
(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)
"[…] כוונתי לומר, שבאי־הודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי־יאוש; כלומר, שהוא מסרב להביע ודאות ותוך כך הוא מסרב להכריז על יאוש. התקוה היחידה המקובלת עליו היא התקוה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות ומאי־יכולתו להכריע ביניהן. אילו היתה בו ודאות, היתה התקוה ניטלת ממנו, שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת. דרכו של קפקא אל התקוה אינה דרך הידיעה שאמנם ייוושע, אלא דרך חוסר הידיעה שלא ייוושע. האמונה המועטה שבו, מקורה לא בהתגלות, אלא בהעדר התגלות. […]"
(שמעון זנדבנק, מתוך סוף הדבר של: דרך ההיסוס, על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה)
סופסוף הם הגיעו. בחבילה ארוזה בדואר, כל הדרך מתל אביב: דרך ההיסוס שכתב שמעון זנדבנק על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הגלים של וירג'יניה וולף, ווירג'יניה וולף, הביוגרפיה שכתב אחיינה, קוונטין בל.
"[…] מכתב שכתב קפקא ב-25 באוקטובר 1915 למו"ל שלו, קורט וולף, מאיר נקודה זו. המכתב עוסק לא בתיאטרון, אלא באפשרות שהמאייר אוטומר שטארקה יצייר רישום לשער הסיפור "הגלגול". קפקא מגיב על האפשרות הזאת כמעט בפאניקה: "הדבר עורר בי חלחלה, אולי מיותרת. עלה בדעתי שאם אמנם יאייר שטארקה את הסיפור, ירצה אולי לצייר את השרץ עצמו. רק לא זה, בבקשה, לא זה! איני רוצה להגביל את תחום כוחו, אלא רק לשטוח את בקשתי מתוך ידיעתי את הסיפור, שהיא מטבע הדברים טובה משלו. את השרץ עצמו אי אפשר לצייר. אי אפשר להראות אותו אפילו מרחוק. אם אין כלל כוונה כזאת, ובקשתי מגוחכת, מה טוב. מכל מקום אודה לך מאוד אם תוכל להעביר את בקשתי ולתמוך בה. אם מותר לי להציע הצעות משלי לאיור, הייתי בוחר בסצנות כגון ההורים והפרוקוריסטן לפני הדלת הסגורה, או מוטב ההורים והאחות בחדר המואר, בעוד שהדלת לחדר הסמוך, החשוך לחלוטין, עומדת פתוחה".
(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, מתוך 'כיסאות ואגדות: קפקא ויונסקו', ידיעות ספרים)
"… אצל באום אחר-הצהריים. הוא נותן שיעור בפסנתר לילדה קטנה, חיוורת, מרכיבת משקפיים. הילדה יושבת בשקט באפלולית המטבח ומשחקת כלאחר-יד באיזה חפץ שאין להבחין בו. רושם של הנאה מרובה. ביחוד לעומת התעסקותה של המשרתת, המדיחה כלים בגיגית."
(פרנץ קפקא, יומנים, 14 בדצמבר 1914, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)
הרישום של קפקא (כמו איניציאל של K) והדיוקן של סמואל בקט (צילם: דמיטרי קסטרין) פתאום נראים לי דומים. בשניהם תנוחה דומה של תבוסה, או ייאוש.
"אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה, כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד. אחת מאפשרויות הביטוי של הסתר זה היא האמונה באל אישי."
(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)
"…החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.
…היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי."
(אריאל הירשפלד, הערה על החילוניות הישראלית, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 11.11.19)
"… אם היה עלי לבחור דימוי אחד בלבד מן המאה העשרים, ללא היסוס הייתי מושכת את תמונתו של פרנץ קפקא מן הערימות.
קפקא היה אדם גבוה מאוד (מעל 1.90 מ'), בייחוד ביחס לבני זמנו. כמה בולט היה בוודאי האיש בגובהו החריג, הקרקסי, הוא שביקש כל ימיו להיסתר מן העין, וכתב על עצמו "היצור הקט שבקטנים והחששן שבחששנים"? ואמנם בתמונות הוא נראה על פי רוב מכופף עצמו במקצת. הוא היה רזה, כמעט מטיל אימה ברזונו. באחד ממכתביו הראשונים לפליצה כתב: "ואכן, כשם שאני רזה, ואיני מכיר אדם רזה ממני (וזה אומר משהו, שהרי כבר הייתי בהרבה בתי מרפא), כך גם אין בי שום דבר אחר שאפשר היה להגדירו, מבחינת הכתיבה, כדבר עודף, עודף במובן החיובי".
בתמונות נראות אוזניו מזדקרות מן הגולגולת המשופה. פניו, הקטנים ביחס, נבלעים בתהומות העיניים, אבל הפה מותח קו ארוך מתפתל אל פינת הספק. בעצם הפה מתחרה קצת בעיניים – אם העיניים מופלאות בזרותן, ברכותן הפעורה להכאיב, הרי שבזווית הפה מובלעים ביישנות ואולי גם שמץ לגלוג, לגלוג על ביישנותו המודעת לעצמה ובושה בשל הלגלוג על הבושה, וכך הלאה עד אין קץ בתנועה העוויתית, קדימה ואחורה, שכעכעה כבר בשמו, קפ-קא, קפ-קא: תנועת הרפלקס המשובש, לא לבלוע ולא להקיא, שהיא מכשיר העונשין הקפקאי שאותו ישכלל כל ימיו, ואף בעצם מותו. מתמונתו של קפקא נשקף יופי מזוקק, סופני. קפקא היה אמן הרעב. האם אפשר לפקפק בכך כשמסתכלים בפניו? תמונתו משלימה את כתביו, היא עצמה דימוי המוליד בלא הרף ספרות פרשנית ויצירות נגזרות, יש לה – הבה נקרא לדבר בשמו הגוגולי! – כוח על טבעי. קשה להוריד ממנה את העיניים, ומרגע שראית אותה אתה נושא אותה אתך כקעקוע. האיש הזה, הרזה ורך המבע, שכמו הולך ומצמצם עצמו, בעצם גדל וגדל! זהו דיוקנו של רב-מג. ממה נובע הכוח ההיפנוטי של העיניים, קסם העור המתוח על עצמות הפנים, פנים שאין בהם שום בשר עודף? אחזור שוב: קפקא היה אמן הרעב. בתרגום מגרמנית זה שם הסיפור שלפנינו. התלכדותם של השלושה – השם, הסיפור והסופר – היא בעיני התמצית המרוכזת של הגניוס של המאה העשרים. הרעל עם התרופה והשד הכלוא בבקבוק אחד, מושלם."
(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)
