17 במארס. יושב בחדר אצל ההורים, מדפדף שעתיים בכתבי עת, מפעם לפעם מביט נכחי, ובסך הכל רק ממתין עד שבאה שעה עשר ואני יכול לשכב במיטה.

---

אחר צהריים של יום א', עכור לאין שיעור, מכלה שנים שלמות, אחר צהריים שהוא שנים. לסירוגין מיואש ברחובות הריקים ורגוע על הספה. לפעמים תמיהה על העננים הדהים, חסרי הטעם, החולפים כמעט בלי הפוגות. "אתה שמור ליום ב' גדול!" – "יפה אמרת, אבל יום א' לא יגיע לקיצו לעולם."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, בעריכת מאכס ברוד, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

"אצל דיובל בבולבאר סבאסטופול בין הערביים. שלושה אורחים מפוזרים על פני המקום. המלצריות מתלחשות זו עם זו, הקופה עדיין ריקה. אני מזמין יוגורט, אחר כך עוד אחד. המלצרית מביאה אותם בשקט, אפלולית המקום מוסיפה גם היא על השקט, היא מסלקת בשקט את הסכו"ם, שהוכן לארוחת הערב על יד מושבי ושהיה עלול להפריעני בשתייה. נעים לי מאוד לחוש סובלנות והבנה ליסורי באישה כה שקטה."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, יומני מסעות, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

"[…] תחת זאת הוא (דרידה) עושה אלגוריזציה באיש מן הכפר, שעומד לפני שער החוק ואינו נכנס בו, ומפרש אותו כקורא העומד לפני טקסט ספרותי ומוצא אותו בלתי־נגיש. השומרים הרבים הבאים אחרי שומר הסף מתפרשים אצלו כדחיות הרבות של המשמעות, או הדקונסטרוקציות, שהקורא נקרא להתמודד איתן. "לפני החוק" הופך אפוא ל"לפני הטקסט", מניפסט של דקונסטרוקציה ולא דגם שלה. […]

דעתו, אם כן, אינה אלא ביטוי של ייאוש לנוכח המשל הקפקאי הפתוח עד אין סוף. כמו "פרומתאוס", הדיאלוג בין יוסף ק. והכומר מסתיים בייאוש מגילוי האמת: "אין הכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל־יגונה (המשפט, עמ' 212), כל מה שיש בידיו בסופו של דבר הוא דחייה אינסופית של האמת. בלשונו הנפלאה של בנימין: "בסיפורים שהשאיר לנו קפקא חוזרת אמנות הסיפור לרמת המשמעות שהיתה לה בפי שחרזדה: לדחות את העתיד"."

(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, לקרוא את קפקא: סיפור אישי, הוצאת ידיעות ספרים)

אתמול, 137 שנה לקפקא.

---

"[…] האין זה תעלול קונדסי מרושע במיוחד שדווקא פרנץ קפקא, דווקא הוא, המופנם והקפדן שבאדם, הסופר שסירב לפרסם את רוב כתביו בעודו בחיים וציווה להשמיד אותם לאחר מותו כדי שלא ייחשפו בפגימותם, כי מבטו היה מסוגל לחשוף פגמים ששום עין אדם לא ראתה – סופו שהתגלגל באדם החשוף ביותר למבטה של המאה העשרים? עד אחרון יומניו והקטון במברקיו, כל הגיג ושורה ששרבט, וידויים שעקר מנשמתו, איגרות חפוזות ששיגר בהיסח הדעת וששיגרו אליו – הכל נקרא, נחקר, ממוחזר במיליוני עותקים בכל השפות…

צחוק הגורל, כמו שאומרים. הצחוק החלול, המחלחל, מעורר חלחלה. במילים, במילותיו שלו, מוצג האיש לעינינו עירום, יותר מעירום, כאילו פשטו את עורו מעליו וכל מגע באוויר העולם נחרת בבשרו באלפי מחטים רוטטות. […] בינתיים אנסה להבהיר מדוע, בניגוד לרושם הנפוץ, הנובע מקהות הרגש של קהל קצבים […] כתיבתו של הסופר המסוים הזה לעולם אינה הפשטה אלגורית. כל פרט ופרט בדין וחשבון של ד"ר קפקא, סגן מנהל המחלקה לביטוח תאונות עבודה, היה מוחשי באופן שאין למעלה ממנו, ממצה אך מדויק."

(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)

"[…] כוונתי לומר, שבאי־הודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי־יאוש; כלומר, שהוא מסרב להביע ודאות ותוך כך הוא מסרב להכריז על יאוש. התקוה היחידה המקובלת עליו היא התקוה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות ומאי־יכולתו להכריע ביניהן. אילו היתה בו ודאות, היתה התקוה ניטלת ממנו, שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת. דרכו של קפקא אל התקוה אינה דרך הידיעה שאמנם ייוושע, אלא דרך חוסר הידיעה שלא ייוושע. האמונה המועטה שבו, מקורה לא בהתגלות, אלא בהעדר התגלות. […]"

(שמעון זנדבנק, מתוך סוף הדבר של: דרך ההיסוס, על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה)

סופסוף הם הגיעו. בחבילה ארוזה בדואר, כל הדרך מתל אביב: דרך ההיסוס שכתב שמעון זנדבנק על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הגלים של וירג'יניה וולף, ווירג'יניה וולף, הביוגרפיה שכתב אחיינה, קוונטין בל.

"[…] מכתב שכתב קפקא ב-25 באוקטובר 1915 למו"ל שלו, קורט וולף, מאיר נקודה זו. המכתב עוסק לא בתיאטרון, אלא באפשרות שהמאייר אוטומר שטארקה יצייר רישום לשער הסיפור "הגלגול". קפקא מגיב על האפשרות הזאת כמעט בפאניקה: "הדבר עורר בי חלחלה, אולי מיותרת. עלה בדעתי שאם אמנם יאייר שטארקה את הסיפור, ירצה אולי לצייר את השרץ עצמו. רק לא זה, בבקשה, לא זה! איני רוצה להגביל את תחום כוחו, אלא רק לשטוח את בקשתי מתוך ידיעתי את הסיפור, שהיא מטבע הדברים טובה משלו. את השרץ עצמו אי אפשר לצייר. אי אפשר להראות אותו אפילו מרחוק. אם אין כלל כוונה כזאת, ובקשתי מגוחכת, מה טוב. מכל מקום אודה לך מאוד אם תוכל להעביר את בקשתי ולתמוך בה. אם מותר לי להציע הצעות משלי לאיור, הייתי בוחר בסצנות כגון ההורים והפרוקוריסטן לפני הדלת הסגורה, או מוטב ההורים והאחות בחדר המואר, בעוד שהדלת לחדר הסמוך, החשוך לחלוטין, עומדת פתוחה".

(שמעון זנדבנק, בזכות המשוגעים לדבר, מתוך 'כיסאות ואגדות: קפקא ויונסקו', ידיעות ספרים)

"… אצל באום אחר-הצהריים. הוא נותן שיעור בפסנתר לילדה קטנה, חיוורת, מרכיבת משקפיים. הילדה יושבת בשקט באפלולית המטבח ומשחקת כלאחר-יד באיזה חפץ שאין להבחין בו. רושם של הנאה מרובה. ביחוד לעומת התעסקותה של המשרתת, המדיחה כלים בגיגית."

(פרנץ קפקא, יומנים, 14 בדצמבר 1914, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

 

 

 

 

 

 

הרישום של קפקא (כמו איניציאל של K) והדיוקן של סמואל בקט (צילם: דמיטרי קסטרין) פתאום נראים לי דומים. בשניהם תנוחה דומה של תבוסה, או ייאוש.