הארון שלי התמלא לאחרונה במכנסי פיג'מה משובצים. זו תהיה מורשתי: משבצות ופסים.

מנסה לעשות את הדברים פשוטים יותר.

לנסות מחדש – שנה של לאט ופשוט.

"[…] ככל שאני מזדקנת אני שואפת לפשוט. מה הקשר בין השניים, הפשטות והזיקנה? האם זו חוכמת הזקן? ושמא זו עייפותו ממורכבות החיים ומעמסתם?"

(רות אלמוג, יומן, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 18.8.22)

מחפשת אצל ישראל אלירז כמה מלים טובות ומוצאת, גם אם לא שלו:

"[…] יש ספר של אלן דה בוטון ששמו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיני. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד פעמי. אדרבה, השינוי המדובר כאן הוא שינוי מתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

"[…] כשאנשים חושבים על שירה, הם חושבים לרוב על משהו שירי במופגן. דיבור מקושט, ססגוני. הקישוט נובע לפעמים מן ההרגשה שה"פלא" שאלירז מדבר עליו דורש בהכרח דיבור מפליא. שיר טיפוסי של אלתרמן כמו שואב אל מרקמו המילולי את כל אנרגיית הפלא הזאת, וכך השיר הופך להיות בעצמו לדבר מופלא כמו זר פרחים. אלירז כותב שירה אחרת. צבעי השיר שלו אינם גלויים לעין באופן האלתרמני. אבל ביסודו של דבר השורש הוא אחד […] השירה של אלירז מנסה לדבר על הפלא בלשון לא פלאית. בלשון הדיבור הפשוט. […] אחרי קריאת שיר של אלתרמן אתה זוכר את השיר; אחרי קריאת שיר של אלירז אתה זוכר את עצמך קורא את השיר. צבעיו של אלירז שקופים יותר. אבל אלירז ואלתרמן רואים את העץ ואת האש באותן עיניים. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך אחרית הדבר לספר 'דברים דחופים' של ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

כשכותבת, מנסה לתפוס פיסת זמן, שרוצה לשמור. חשוב לי לדייק בתחושה, בפרטים. לא מעניין אותי להמציא. משתדלת לכתוב פשוט וענייני, כמעט לא משתמשת בדימויים.

קינאתי בסטודנטים, אז קניתי לי גם. ספל נירוסטה אישי, רב פעמי, רב פעלים, עם ידית מתפרקת (של מטפסי הרים), שאפשר לתלות על התיק, לקחת לכל מקום ולהכין לי תה או קפה, כשמתחשק. הוא לא מתחמם, נשטף בקלות, ובכלל, זו נראית לי תחילתה של ידידות נפלאה.

זמן גנוב. יום ראשון, שבע וחצי בבוקר, תיכף מתחיל שבוע חדש, שנה חדשה על כל מחוייבותיה, ואני גונבת שעה קלה לקרוא את עיתון השבת, שלא הספקתי אתמול. מוסף הספרות מוקדש ליהושע קנז. כמעט כל אחד מהטקסטים ממלא אותי באושר קטן ושקט.

---

"[…] המפגש עם יהושע שינה את חיי הן כאיש ספרות והן כאדם. היה בו משהו שלימד אותך איך לחיות, איך להתנהג בעולם, וכל זה נעשה כבדרך אגב. הוא לא כפה את סמכותו עליך. הלימוד, במקרה הזה, בא כתוצאה מהתבוננות בו ומהאופן שבו התנהל בעולם.

אני מניח שמי שהכיר את יהושע מקרוב יחשוב שהדברים שכתבתי זה עתה נשמעים מוזרים. יהושע, אחרי ככלות הכל, ניהל אורח־חיים קיצוני. הוא בחר לחיות בבדידות, בדירה לא גדולה במיוחד, להקדיש עצמו לעבודה הספרותית והיה האיש הכי קרוב למה שאפשר לכנות נזיר של הספרות.

היה בו מקבץ התכונות היפות ביותר שיש לאדם להציע לזולתו. צניעות, פשטות, נדיבות, טוב־לב וחוש הומור שעוזר לישראלי לסבול את המציאות המטורפת שבה הוא נאלץ לחיות מדי יום.

[…] אם הייתי נדרש לאפיין את יחסו של הסופר החכם הזה לעולם הייתי אומר שזה יחס של השתאות. קנז השתאה לנוכח הקיום האנושי בעולם. לכן בחר בגיבורים שהם כמעט חסרי הגנה מפני מה שהמציאות מנחיתה על האדם בשרירות לבה. הכתיבה היתה הניסיון האמנותי שלו לפצח את הפלא הזה של היות אדם חלק מהאריג הזה שנקרא עולם.

[…] קנז לימד אותי את סוד הפשטות. הוא אמר לי לא פעם שבכתיבה ובתרגום ספרות הפשוט הוא גם היפה והוא הדבר הנכון לעשותו."

(אלון אלטרס, להשתאות לנוכח העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

[Uncle Pete Drgac]

הייתה לו מכולת, ל'דוד פיט', ומאפייה קטנה. כשיצא לפנסיה נהנה לקרוא ספרים ולעבוד בגינה. אחרי שאשתו נפטרה, החל לצייר את מה שנמצא סביבו.

– אתה מחשיב עצמך בר מזל?

"היתה לי סביבה משפחתית נהדרת כשגרתי בפתח תקווה כילד. הבית היה מוקף בפרדס הדרים ענקי, זה היה כל כך יפה. אחי ואני גדלנו שם. מאוחר יותר, כשגרתי בתל אביב, היתה לי דירה קטנה, שני חדרים, מטבח וחדר אמבטיה, לא רחוק מכאן, שנקנה מירושת סבי וסבתי. הבניין היה בן ארבע קומות בלבד וכולם הכירו את כולם. זה היה כל כך נחמד, ומעולם לא זזתי משם. עם זאת, העבודה שלי ב'הארץ' בשנות השישים והשבעים היתה עבודה קשה. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת כל לילה ולא היה לי זמן לכתוב. אז חשבתי לעצמי: אני חייב לחזור לצרפת ולכתוב. […] זה היה בשנת 1980, נסעתי לפאריס, ושכרתי שם חדר בבניין שהוקדש לאמנים. השכנים שלי היו מוסיקאים, ציירים, פסלים, וביליתי שם ארבע שנים בכתיבת אחד הרומאנים החשובים ביותר שלי, 'התגנבות יחידים'." […]

– ובפאריס אתה נפגש עם אנשים מעניינים?

"לא. אני פשוט נשאר בחדרי וכותב בשקט. אני לא אוהב להתערבב בחוגים חברתיים והם לא מושכים אותי בשום צורה. אני גם לא מכיר סופרים צרפתים. הסופרים הצרפתים האהובים עלי מתו מזמן: אלה הם פרוסט ומוריאק, שכמה מהרומאנים שלו תירגמתי לעברית. למדתי בסורבון, כך שאני יודע צרפתית."

– תחושת הרוגע שאתה משרה סביבך קשורה לעובדה שלמדת כינור בנעוריך?

"אני מרגיש שהחיים כבר גמלו לי כל כך הרבה. כינור הוא רק היבט אחד, אני נהנה במיוחד מהמוסיקה של באך, יש לי אהבה עזה ליצירות שלו ולתקופה שהוא חי בה. הייתי שמח לחזור אחורה בזמן לתקופתו".

(יהושע קנז בראיון לליאו זנג, מתרגם ומחזאי סיני, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 23.10.20)