– אתה מחשיב עצמך בר מזל?

"היתה לי סביבה משפחתית נהדרת כשגרתי בפתח תקווה כילד. הבית היה מוקף בפרדס הדרים ענקי, זה היה כל כך יפה. אחי ואני גדלנו שם. מאוחר יותר, כשגרתי בתל אביב, היתה לי דירה קטנה, שני חדרים, מטבח וחדר אמבטיה, לא רחוק מכאן, שנקנה מירושת סבי וסבתי. הבניין היה בן ארבע קומות בלבד וכולם הכירו את כולם. זה היה כל כך נחמד, ומעולם לא זזתי משם. עם זאת, העבודה שלי ב'הארץ' בשנות השישים והשבעים היתה עבודה קשה. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת כל לילה ולא היה לי זמן לכתוב. אז חשבתי לעצמי: אני חייב לחזור לצרפת ולכתוב. […] זה היה בשנת 1980, נסעתי לפאריס, ושכרתי שם חדר בבניין שהוקדש לאמנים. השכנים שלי היו מוסיקאים, ציירים, פסלים, וביליתי שם ארבע שנים בכתיבת אחד הרומאנים החשובים ביותר שלי, 'התגנבות יחידים'." […]

– ובפאריס אתה נפגש עם אנשים מעניינים?

"לא. אני פשוט נשאר בחדרי וכותב בשקט. אני לא אוהב להתערבב בחוגים חברתיים והם לא מושכים אותי בשום צורה. אני גם לא מכיר סופרים צרפתים. הסופרים הצרפתים האהובים עלי מתו מזמן: אלה הם פרוסט ומוריאק, שכמה מהרומאנים שלו תירגמתי לעברית. למדתי בסורבון, כך שאני יודע צרפתית."

– תחושת הרוגע שאתה משרה סביבך קשורה לעובדה שלמדת כינור בנעוריך?

"אני מרגיש שהחיים כבר גמלו לי כל כך הרבה. כינור הוא רק היבט אחד, אני נהנה במיוחד מהמוסיקה של באך, יש לי אהבה עזה ליצירות שלו ולתקופה שהוא חי בה. הייתי שמח לחזור אחורה בזמן לתקופתו".

(יהושע קנז בראיון לליאו זנג, מתרגם ומחזאי סיני, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 23.10.20)

העולם עשה לנו: אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח! ואז פתאום נעצר… מתברר שפשוט הגזמנו: רצינו יותר מדי, עבדנו יותר מדי, קנינו יותר מדי, נסענו יותר מדי, צילמנו יותר מדי, אכלנו יותר מדי, ראינו יותר מדי, שמענו יותר מדי, דיברנו יותר מדי. חזרה למידות אנוש.

fish

אתמול בבוקר נסענו עם אורי לג'סר א-זרקא. מזמן לא היינו שם. מקום קרוב, שחי בקצב של מקום רחוק (סיני, יוון). נמל קטן עם סירות דיג, חושות פשוטות, ים בצבע ירוק-כחול ורוח נעימה. טיילנו בשמש לאורך החוף, אספנו צדפים, הוא והצעיר צילמו. מאחורי גבעה קטנה, במקום שנחל תנינים פוגש את הים התיכון, ראינו שלושה גברים גדולים רובצים במים, בבגדים, מתענגים על הקרירות. לפניהם, מקפצים בחורים צעירים עם רשתות במעין מחול קדמוני – קופאים במקומם, אורבים לדגים, ואז… מזנקים במהירות, פורשים את הרשת, לוכדים את הדגים ומטילים אותם מפרפרים על החול החם.

girl read

כשהייתי ילדה זה היה פשוט: בכוננית הספרים שלנו היו בעיקר ספרים 'שצריך שיהיו בבית' – ספרי היסטוריה ואהבת הארץ, ספרי עזר ללימודים (אנציקלופדיה מכלל, ספרי התנ"ך של קסוטו), ספרי הקריאה של עם עובד וכל הכרכים של האנציקלופדיה העברית. ספרי קריאה לילדים ולנוער לא קנינו, אלא שאלנו מהספריה. זה היה סידור מצויין, אחת לכמה זמן הייתי לוקחת שניים או שלושה ספרים, קוראת אותם מראשיתם עד סופם, מחזירה לספריה ולוקחת חדשים. כשהתבגרתי והיה לי כסף משלי, התחלתי לקנות ספרים, כדי שהספרים שאני אוהבת ישארו ברשותי ולא אצטרך להחזיר אותם לאף אחד. כך היצע הספרים גדל, מגבלת הזמן נעלמה והחל הבלבול – מה לקרוא קודם? איבדתי שליטה ולא מוצאת שיטה. מתחילה לקרוא בהרבה ספרים בעת ובעונה אחת ולא מסיימת…