[…] כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

[…] יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:

“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

[…] צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר. […]

(בין חולות וכחול שמים, זכרונות נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר, פרויקט בן יהודה)

רואלד דאל כתב על כורסה בצריף קטן בגינה, לוח עץ על ברכיו, מכוסה בשמיכה (איש-גולם), מוקף בכל מה שהוא צריך. אסטריד לינדגרן אהבה לכתוב את הספרים שלה, שרועה על הבטן, במיטה. גם אני מרגישה לאחרונה את הצורך הזה להיות נינוחה, עטופה, 'מחובקת', כדי להצליח להתרכז ולשקוע בתוך מעשה הכתיבה או הציור, לצלול למרחבים של שקט וחופש (הכורסה של דאל מדגימה את זה יפה – כמו להסתתר בתוך סוגריים ענקיים).

[2020 ,Aubrey Levinthal, Strange Weather]

Aubrey Levinthal. אמנית צעירה, שאני אוהבת את הציורים שלה (ובכמה, ממש מקנאה).

אתמול בשיעור של שנה א' – כולם ציירו בהתלהבות בצבעי אקריליק בשחור ולבן, ניסו כל מיני דברים, התפרעו, ציירו לא דומה, יצאו מהקווים… מישהי ציירה בישיבה על הריצפה, מישהו צייר בעמידה, בקיצור, בלגן נהדר.

[Edouard Vuillard]

נופי פנים ושקט ביתי, זה מה שאני גם אוהבת כל כך אצל וויאר (ואיך שהאנשים נבלעים ונעלמים אצלו בתוך הטקסטורות של הטפט, השטיח והספה).

אוהבת יותר ויותר ציורים של מאטיס (מגלה באינסטגרם המון ציורים יפהפיים שלא הכרתי) – את הטקסטורות, הצבעוניות (ירוק-סגול-טורקיז) ואת הנינוחות של נופי הפנים שלו (עם חלון אל החוץ הים-תיכוני).

[Uncle Pete Drgac]

הייתה לו מכולת, ל'דוד פיט', ומאפייה קטנה. כשיצא לפנסיה נהנה לקרוא ספרים ולעבוד בגינה. אחרי שאשתו נפטרה, החל לצייר את מה שנמצא סביבו.

הוא ואני בסטודיו, אחרי השוק. הוא צייר ואני חתכתי לינול (עם רונה קינן ברקע).

אתמול, בעמק הצבאים, אנשים ישבו וציירו את הטבע בגירים, בצבעי עיפרון, באקריליק, בפחם. חוג לציור של אחר הצהריים. לא התחשק לי לצייר טבע, אבל התחשק לי להיות בת 12, בחוג לציור במוזיאון. לקבל משימה קטנה וברורה בציור, לשקוע לתוכה, להשלים אותה ולחוש סיפוק. לדעת פחות, ולצייר יותר.

איך אני הופכת את כל הדברים האלה לספר?