Shmuel_harovi.jpg

[שמואל חרובי, רקפת מצויה (נזר שלמה), 1927-1923]

תערוכה יפה של ציורי רקפות וצמחים אחרים, בבית אנה טיכו (ביניהם: שמואל חרובי, משה גרשוני, לארי אברמסון וציור ורוד של קרן תגר).

Meir Appelfeld

[רישום: מאיר אפלפלד]

"את כל ספרי כתבתי ביני לבין עצמי. הספר הזה התהווה ונולד כשיח עם בני מאיר. אחרי ששב מלימודיו באנגליה והחל לצייר את הנוף של ירושלים, הרגשתי לפתע עד כמה מעורה בי העיר. […] בני מאיר החל לצייר בגיל צעיר מאוד. כשהיה בן שלוש-עשרה אייר את הנובלה שלי "באדנהיים עיר נופש". ציוריו מדברים בשפתי. אילו ידעתי לצייר הייתי מצייר כמוהו. לפעמים נדמה לי שאנו עובדים בקווים מקבילים – מה שהוא מצייר אני כותב. גם לירושלים שלנו יש דמיון מפתיע. הייתי מנסח זאת על דרך השלילה: לא המרהיב לראווה, לא ההיסטורי במובן השגור של מילה זו, לא הסנסציוני, לא מקורי בכל מחיר, לא עודף רגש במקום צורה, אלא התבוננות מתמדת בפינות חיים שאיזה יופי פשוט עולה מתוכן.

פרקי התבוננות אלה הם מעין דין וחשבון על החיבור שלי אל מקומות מסוימים ואל אנשים. במילים אחרות, היחס הרליגיוזי שיש לי לחיים. כשאני אומר רליגיוזי אני מתכוון לרצינות ולמחויבות שיש לי לעשייה האמנותית. העשייה האמנותית, אני מאמין, אינה טיפוח האגו, עשיית רושם, או התנשאות לצורך דידקטי מסוים, אלא העלאת הפנימי שבך כדי להתחבר עם האנשים.

אמנות שאין עמה מתן, אהבה, מסירות נפש, הזדהות, לא יכולה להיות אמנות בעלת משמעות. באומרי זאת איני מתכוון לאיזה יחס סנטימטנלי, מתחסד או מתקתק לחיים. אמנות שיש בה מן הרליגיוזי יש בה חומרה ומשמעת. האנרכי והסובייקטיבי-שרירותי הם לעתים האויב ההורס את האמנות מבפנים. כשאני אומר יחס רליגיוזי, אני מתכוון לאמונה שבכל אדם, בנוף ובדוממים המקיפים אותנו חבוי יופי אצילי."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)