gordon.jpg

"בקומה העליונה, הקטנה, של חנות הספרים "מסדה" בדיזנגוף 164 פתחו אבי יהודה ויחיאל שותפו את גלריה "מסדה". רפי לביא אצר בה תערוכות של יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואורי ליפשיץ. אהבתי את הציור המופשט ממבט ראשון. היתה זו שפה שהבנתי ויכולתי לתאר מה ראיתי בדמיוני. אני זוכר סדרה של ספרים על אמני הפופ־ארט. כך הכרתי את ראושנברג, ג'ים דיין וג'ספר ג'ונס. תחילתה של האמנות בשבילי היתה האמנות העכשווית, המודרנית. לא הכרתי אמנות אחרת ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של האמנות.

אל מרתף הג'ז שנפתח מאוחר יותר ירדתי בשעות היום. הקשבתי לתקליטי Blue Note שהגיעו במשלוח גדול מחו"ל יחד עם תקליטים נוספים. אני זוכר במיוחד את קוֹלְטְרֵיין בקטע שנקרא India. ההפתעה היתה מוחלטת, לא ידעתי מה זה ג'ז ולא שמעתי ג'ז קודם. המוסיקה ריתקה אותי. המשפטים הארוכים של קוֹלְטְרֵיין שעלו וירדו כמו רכבת שדים של יבבות וקינות. חזרתי ושמעתי את הקטע הזה שוב ושוב. אני זוכר גם את הקולות המיוחדים של אטה ג'יימס ושל נינה סימון, הבלוז שימח אותי. עם מיקי בנימיני, החבר החדש שלי באותה תקופה, שמעתי הרבה בלוז ורוק כבד. בחבורה של מיקי בנימיני היו יקי יושע, דניאל פאר, בני קדישזון ואודי קדישזון. לפעמים פתחתי את מרתף הג'ז מאוחר בלילה לאחר שנסגר וירדנו לשמוע ג'ז, הצגה שנייה. התחברתי לחבורה מרדנית ומעודכנת, נהייתי תל אביבי.

הייתי בן 17, והחיבור אל הג'ז, הבלוז והציור המודרני היה טבעי. העולם המרוסק, החבוי בתוכי, מצא בבואה תאומה בכאוס שראיתי בציור של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ או בצער ששמעתי בבלוז. התחלתי להרגיש נוח עם החברים החדשים שרכשתי […]"

(מרדכי גלילי, ממואר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 2.2.21)

yossi banai

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון. הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…


"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)

yomuledet

היה היתה. שוב קוראת בספר בהפסקה, בגן הבוטני, הפעם על ספסל מוצל. איזה מין ספר זה. לא דמיוני, לא בדיוני, סיפור אמיתי. כתיבה שהיא מעשה קולאז' – פיסות מידע שונות נאספות, מונחות זו לצד זו, מנסות לצייר דיוקן. כתיבה עיתונאית-תיעודית-בלשית-אישית-ספרותית. הכותבת מראיינת אנשים רבים, אודות אישה אחת. מצליבה עדויות, קושרת קשרים בין סיפורים, מתווכת. לא מספרת יודעת-כל, להיפך.

"אני יציר של שנות השישים. אני שייך לדור הקולאז', לאלה שניסו גם לחבר חיבורים לא אפשריים וגם לעשות את הפירוקים לאפשריים. כלומר, אלה שלא חיפשו רק קשר בין דברים אלא גם ניגוד ושוני וזרות ומרחק. גם כתיבתי וקריאתי ומהלכי מחשבתי נובעים משם – יש בהם קפיצות, דילוגים ובועות שבתוכן מתקיימת הפוגה באמצעות נושא אחר. הנה, בנקודה זו, החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן למנוחה ולדבר לרגע על יופי.
[…]
אינני מבקש לעסוק כאן בצ'רלס דיקנס, אלא בעובדה שלפעמים אנחנו חוזרים לספרים ישנים ומוכרים לטובה מסוג 'בין שתי ערים', לצורך מנוחה ולצורך עונג ישיר ומיידי. לקרוא את דיקנס זה ללכת על בטוח, ומי לא ירצה להיות מעט בטוח מפעם לפעם, בין הרפתקה להרפתקה."

(בית בגליל, יומן, יאיר גרבוז, הוצאת אחוזת בית)



[יאיר גרבוז]

 

"קולאז' הוא אמנות הקומבינה. ההנאה מהקולאז' היא הנאה מהחיבור הלא צפוי בין אלמנטים מזוהים. החיבור החד פעמי בין תחריט נוף מהמאה ה-19 לתצלום גוף של נערת פלייבוי משנות השישים, לפרצוף של צ'יפופו, לדינוזאורים רוקדים על גג עיריית תל אביב, אהלן וסהלן במערב הפרוע. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה? היצירה של דודו תואמת את מראה הרחובות שלנו, הרחובות שבהם חי. עשרים מטרים מביתו ברחוב צייטלין, שלט שווארמה דבוק לשלט ניאון של סושייה סטייליסטית, שניהם מול פירמידת הברזל ההפוכה לזכר השואה של תומרקין ובניין השרד האפור של עיריית תל אביב. רק חסר פה סהלן, הבלש המהולל, שימלמל תחת שפמו: 'זה נראה לי מודבק'.
גם השפה של דודו היא קולאז'. ביאליק מעורבב בסלנג צבאי, אשכנזית גפילטעפישית דבוקה לאחו שרמוטה, דיבור ערסי נרקומני. פוטוריזם רוסי מוצמד לתצלומי משה דיין, גולדה מאיר וג'ודי ניר-מוזס-שלום."

(זאב אנגלמאיר על דודו גבע, מתוך 'פשר החיים', בעריכת: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, בהוצאת: מוזיאון גוטמן, כתר ומועצת הפיס)

 


 

"אי אפשר לטעות בעבודות הקולאז' של יאיר גרבוז. על משטח ענק של דיקט הוא מצייר פרצופים, אשה על ספסל, גבר במגבעת, זוג אופניים, מדביק חפצים, 'מזייף' קטע מציור של גוגן או מאנה, שותל את דמותו המצולמת לצדם של מי שנחשבים ל'אחרים', כמו ערבים או מזרחים, מערב אלמנטים מהביוגרפיה האישית שלו בדימויים מהמציאות החברתית או הפוליטית. […] הקשר האסוציאטיבי בין דברים שלכאורה אינם מתחברים, מלבד במוחו של האמן, הוא הבסיס לספרו השישי 'בית בגליל' […] למעשה, כל פרק בספר הזה של גרבוז הסופר דומה לעבודת קולאז' של גרבוז האמן הפלסטי. הוא מדלג מנושא לנושא בקלילות ותופר קטעים, שחלקם פורסמו בעבר כרשימות ביקורת ב'ידיעות אחרונות'."

(מתוך ביקורת של אילת נגב על ספרו של גרבוז 'בית בגליל', מוסף ספרים של 'הארץ', 31.10.14)

 


 

"בלכתך ברחובות עירנו, אתה צופה במראות משונים, לא הרמוניים. הכל גיבוב של מין בשאינו מינו. הנה בית דירות ברחוב שקט למחצה, קומת הקרקע שלו היתה פעם דירה, אחר-כך קם מישהו, רוצץ את המרפסת, בנה שתיים-שלוש מדרגות, סגר את הפתח בדלת ברזל מחוּלֶנת ומווּלֶנת, תלה מעליה שלט – והרי לך מספרה. ואיך זה? הלא קומה מעליה יש דירה, ובה מיטת ברזל ישנה, ועליה מפהקת זקנה אשר שיניה בצלוחית מים, אז איך זה פתאום שני מטר מתחת לרצפתה שקשוק מספריים ועלעול במגזינים מפאריז? מה הקשר? ולעזאזל, אם תעיינו היטב בדבר, הכל כאן כך: ציבורים של חומרים משונים, תלויים וסמוכים זה על זה וזה עם זה. הביטו, לשם דוגמה נוספת, בתיאטרוננו העירוני: דוד מים, תחתיו תיאטרון, תחתיו חנות לשמלות חופה, תחתיה רוכל תירס, ותחתיו משתנה ציבורית (ועוד לא נגענו בתוך כדור הארץ). וכל זה בקו מאונך. את הגיבוב לפי הקו המאוזן מוטב שלא נתחיל אף לתאר. ולא רק בעירנו. קחו את ניו-יורק, מה לנו יותר מניו-יורק? גורד שחקים, חיצוניותו אחידה, אך בפנימיותו – אדם מעל אדם, איש אינו דומה לרעהו, וכל אחד עסוק במשהו אחר. ומילא, אינם דומים, אך לו לפחות היו עושים אותו מעשה; למשל, לו היו כולם יושבים בדיוק זה מעל זה, זוקרים אצבע באוויר ואומרים "או!", היינו אומרים האח, הַרמוניה; ובמציאות – תוהו ובוהו, אחד אומר "אֶה!", השני פולט "בֶּה!". וכך אף פרצופנו: עיניים, שיניים, אוזניים, פֹּה חור, שם גבשושית… והדברים ידועים. הכל פח זבל, כישלון גמור: עירנו, ניו-יורק, האנושות, הטבע בכבודו ובעצמו. ואתה שואל: למה? למה אין דבר אחד? ולשם מה? ומי החליט? ערימה עולמית זו, כפסולת למדורה, שכולה גבב מקרי של מכל-הבא-ליד העשוי להתלקח, והמוקפת בצמיגי מכוניות ישנים כדי להגביר עשן וסירחון – כל זה למה?" […]

(חנוך לוין, מחשבה על הרוח, מתוך: האם טוב להיות רודי מק'דוגל, בספר 'הג'יגולו מקונגו')

קולאז'. באיור, כמו בכתיבה ובחיים – אני מלקטת, מטליאה, מדביקה. בלי תוכנית, בלי חזון. אני זוכרת שקראתי את 'ברלין אלכסנדרפלאץ', לפני שנים, וחשבתי: ככה. ככה בדיוק. לפרק משהו אחד ולהרכיב משהו אחר. לאסוף מפה ומשם ולחבר ביחד. להודות בכישלון. אין קו רהוט, אין משפט שלם. הכל מגובב, אקראי. מתנערת מאחריות, לא מתחייבת לכלום. בסתר חולמת על סדר.