cup

[גילטי פלז'ר. קומדיות רומנטיות, סרטי קולנוע או סדרות טלויזיה, שיכולה לראות שוב ושוב ושוב, עד שהוא והילדים צועקים 'גוועלד', כמו: נוטינג היל, החופשה, ג'ולי וג'וליה, אפריל הקסום, ג'יין אייר, גאווה ודעה קדומה, כשהארי פגש את סאלי, יש לך הודעה,  אהבה זה כל הסיפור].

(ומה שמעניין הוא, שבקומדיות האלה, בעיקר האמריקאיות ובעיקר אלה של נורה אפרון, הגיבורה מתנחמת תמיד ברגעי המשבר שלה, בצפייה בקומדיות רומנטיות בטלוויזיה – קומדיות רומנטיות בשחור-לבן עם גרי קופר, ג'יימס סטיוארט או קרי גראנט… כך שהלופ הזה, של הקומדיה הרומנטית, הוא בעצם אינסופי).

tokyo

[Lost in Translation, Director: Sophia Koppola, 2003]

אבודים בטוקיו. סרט שתמיד משמח אותי. יכולה לראות בכל זמן ביום ולהשתלב בכל רגע בו. אף פעם לא רואה הכל ולא לפי הסדר. רצף של תמונות קצרות ושני שחקנים נהדרים, ביל מאריי וסקרלט ג'ונסון. רגעים קטנים שאני אוהבת. בכל פעם מבחינה בעוד משהו, שלא זוכרת שראיתי. סרט בלי סיפור, שלכאורה לא קורה בו כלום, אבל יש בו כל מה שאני צריכה.

7 up

אתמול ראינו את החלק הראשון של "63 אפ", הפרק החדש בסידרה הנהדרת של מייקל אפטד, שמתעדת את חייהם של ילדים בריטיים מדי 7 שנים, מאז שהיו בני 7. סידרה שתמר ואני ראינו מההתחלה, מהפרק הראשון "7 אפ" (אי שם בשנות השמונים) והתאהבנו בגיבוריה, כמה מהם שובי לב במיוחד, שהפכו כמעט לבני משפחה. אחר כך המשכנו לעקוב אחר ההתבגרות שלהם לאורך השנים (לא בטוחה שראיתי את כל הפרקים) וכעת הם כבר בני 63. התבוננות ממוקדת בילדים שהפכו למבוגרים, ובגלגולים השונים שעברו לאורך השנים, שיש בה משהו מציצני ופילוסופי, אנושי כל כך. ככל שהשנים עוברות, המונטאז' הקולנועי עשיר ומרתק יותר, מקפץ בין גילאים, תקופות, אופנות ומצבי רוח. סידרה שמעוררת הזדהות, אמפתיה והשוואה (אלינו) בכל פעם מחדש.

yossi banai

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון. הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…


"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)