אתמול בערב סרגתי וראיתי את 'העוקץ' (ואחר כך גם את 'ליידי בירד'). פול ניומן ורוברט רדפורד, צעירים ומשובבי נפש, החזירו אותי בזמן לשנות השבעים, לבית הקולנוע במרכז המסחרי ('סינמה 1'), שם ראיתי את הסרט עם אבא שלי, בפעם הראשונה.

אני אוהבת את סטנלי טוצ'י ('יפה במנהטן', 'השטן לובשת פראדה', 'ג'ולי וג'וליה'), גם בסרט העדין, העצוב והמפוכח, שראיתי הערב (עם קולין פירת'), 'סופרנובה'.

סינמה סבאיא.

גודאר. אני אוהבת לצייר אותו, אבל לא ראיתי הרבה סרטים שלו (וממה שראיתי, נראה לי שאני מעדיפה את הסרטים של אנייס ורדה, שהם יותר אנושיים ופחות אינטלקטואלים).

[Tokyo Story, 1953, Directed by Ozu Yasujiro]

איך אראה מעכשיו קולנוע, בלי הקול של אורי קליין מהדהד בראשי? (אני מדמיינת אותו יושב בחדר הקרנה חשוך, בחלק האחורי של הראש, מדבר על קולנוע, לנצח).

(כשדפדפתי בעיתון השבת, מלבן שחור כיסה את העמוד של אורי קליין, במקום טקסט).

אורי קליין.

---

סוף תקופה. האחרון בין הכותבים לעיתונות, שאהבתי לקרוא וחיכיתי לטקסטים שלהם (עלי מוהר ב'העיר', יורם ברונובסקי, יואל מרקוס ודניאל רוגוב ב'הארץ').

(אתמול בערב, בזמן שהם נסעו, ראיתי את 'ההיסטוריה האישית של דייוויד קופרפילד').

חושך בחוץ. גשם יורד מאחורי הדלת, שוטף את הכל. בבית הזה אפשר להרגיש לפעמים כמו בתיבת נח. היום לבשתי בפעם הראשונה השנה: סוודר, צעיף ומעיל. נסענו בגשם, הלכנו בגשם, ראינו את העצים השרופים בגשם. חזרנו הביתה, שתינו קפה ואכלנו עוגה. אחר כך סרגתי מול סרט, שכבר ראיתי מיליון פעם.

יומולדת.

---

זכרונות אהבה מפירנצה (בטלוויזיה).