(לפעמים זה ממש מצחיק אותי, באיזו התלהבות אני יכולה לדבר על קווים וכתמים).

(מה שאני זקוקה לו הוא מכל, בגודל מסוים, מה שקוראים פורמט, שאוכל לשפוך לתוכו את המלים והציורים שלי ולסדר אותם בצורה יפה).

אישה רכה.

איש עם שפם.

(מה מעניין אותי כשאני רושמת).

אתמול ראיתי קטעים מהסרט על מרים ילן-שטקליס, מסדרת 'העברים', ומיד התאהבתי בתצלומים שלה בשחור-לבן: מבט רציני, קצת עגמומי, משקפיים עגולים, עושר של מרקמים ואינספור אפורים. תצלומים שמתחננים לרשום אותם.

"כל רגע הוא עידן שלם, לכל רגע יש ערך בלתי נדלה, אינסוף. זה נכון תמיד, לַכל. מי שמזהה זאת, מי שחי כך, מצליח לממש את מה שקירקגור הגדיר "החוכמה העמוקה ביותר": לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, וגם הראשון ברצף השנים. היום, היום הזה ממש, שערו אותו בנפשכם כאחרון. העיתון בידיכם, לא תראו את זה של המחר. מבט בחלון, עננים אלה. מפגש עם בן הזוג או עם חבר קרוב. דבר לא יהיה מיותר. אין אפשרות לאדישות או סתמיות. כמה עומק ועושר, כמה רגש, ייטען כל רגע! אך בלא ייאוש, מרמור או טינה, שכן המבט הוא גם רך ורענן כשל בן יומו. צליל ציוץ הציפורים — מעודכם לא שמעתם כזה. אכן, מעודכם לא שמעתם כזה. מפגש עם אדם אהוב, מפגש ראשון ברצף השנים, והתרוננות הלב — הו, קיימת נפש כזו, ופגשתיה!"

(גדעון לב, לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, ספרות ותרבות 'הארץ', 26.10.18)

החורף כאן.

מחשבות מתפזרות, הולכות לאיבוד.