Giacomo.jpg

[Giacometti painting in his Paris studio, Photo: Ernst Scheidegger, 1958]

"הרישומים שלו: הוא רושם רק בעט או בעיפרון נוקשה – לרוב הנייר מחורר, קרוע. הפניות קשות, נטולות רכות, נטולות עידון. נדמה לי כי קו הוא אדם בעיניו: הוא מטפל בו כשווה אל שווה. הקווים השבורים חדים הם ומשווים לרישום שלו – שוב הודות לחומר הסלעי והעמום באופן פרדוקסאלי של העיפרון, מראה מנצנץ. יהלומים. יהלומים על אחת כמה וכמה בשל דרכו להשתמש ברווחים הלבנים."

(ז'אן ז'נה, הסטודיו של אלברטו ג'קומטי, מצרפתית אביבה ברק-הומי, הוצאת דחק לספרות טובה)

proust.jpg

"משחצינו את קו הגבול המדומה (אבל כל קווי הגבול הם מדומים) שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים, אנו הולכים ומתרחקים מן הנתיב הבטוח ומבוססים באדמת ביצה. ערפל האי-ודאות מסמיך, אי שם מבליח אור מגדלור, עולה בליל קולות מוזר כל כך שכמעט אין לזהות בו צלילי שפה. יללות צורמות בקצה הלילה, משהו נובח ונוהם ונענה בצרורות ירי מקלעים, וכמו מרחוק מאוד מתנגנת קינה איטית, מכשפת, מעל קברה הפתוח עדיין של המאה הקודמת: זה מרסל פרוסט ששר שם בקולו הדק של ילד, אותו אסיר עולם הכלוא בגופה הרפה, החולני, של הזיקנה, והוא מתגעגע, מתגעגע, למי?.. לעצמו.
אם הקפיצה קדימה בזמן ניתקה את הבלמים והורידה את הרכבת מהפסים, הרי שהנסיעה במרחב מערבה, לליבה של אירופה, נושאת אותנו דווקא למחוזות בורגניים מנומנמים ולגינוני הטרקלינים הנוגהים תחת נברשות בדולח של זמן מזן ישן ואצילי, הקולח באיטיות אין קץ – הזמן האבוד. דומה כי שקשוק גלגליה של רכבת האימים, שדרסה את אנה קארנינה וערפה את ראשי בני חוגה, גווע שם מאחור – אך לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. פרוסט, כמו הילד שגידולו נעצר בגן הבית בקומברה, פשוט טומן את ראשו בארגז החול של הזיכרון בזמן שרעש התנועה הולך ומתגבר סביבו. מרגע לרגע הולכים ומתקרבים אליו רעמי התותחים של מלחמת עולם, מטוסי קרב כבר מבעירים את שמי פריז, מכונות ההרג משתכללות, הזמן החדש מואץ, מואץ, ואילו הסופר ישן – חולם – כשהרעש התופתי מתעמעם ונבלע ב"לחייו היפות של הכר". ומבעד לכר אפילו שריקת הרכבות נשמעת פסטורלית, ממש "כמו שירת ציפור ביער".

(מיכל פלג, החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים, הוצאת כתר)


27.7.2017 סם שפרד.

zvi.jpg
[צבי מאירוביץ']

תערוכת הפנדה במוזיאון תל אביב. מפגש צמרת צנוע של אמנים שאני אוהבת משנות השבעים, ובראשם: צבי מאירוביץ', אביבה אורי ואריה ארוך. שרבוטים מרגשים של גירי פנדה. הנחרצות התקיפה של אביבה אורי (הגרפיות והניקיון של החתימה שלה), הפנדות הורודות, המתפתלות והסבוכות של מאירוביץ', החיבורים המפתיעים של ארוך (לא יודעת להסביר למה אני אוהבת אותם. אולי כי זו האמנות שגדלתי לתוכה, כשהתוודעתי לאמנות. חלק מהנבחרת שאספתי לי לאורך השנים, של רשמים, משרבטים, אקספרסיביים. הקוטב הנגדי לאמנות המושגית, השכלתנית). לא אהבתי את העיצוב המתחכם של התערוכה – המיסגור השקוף, יריעות בועות הניילון שמצפות את הקירות. להניח לרישומים להיות מה שהם.

hockney
[David Hockney, Self-portrait, 2001]

 

קוראת ציורים ורישומים (בעיקר פורטרטים) של הוקני. מה מעניין אותו, מה הוא מחפש, איזה שאלות הוא שואל את עצמו בכל ציור. מצד אחד, הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות, מצד שני, בודק אפשרויות, משחק, לא מתחייב, מרשה לעצמו להשתעשע (פיקאסו כמודל לרבגוניות, להתנסות ולמשחקיות). (בכל פעם שמגלה ציור שעדיין לא ראיתי, זה כל כך משמח).


כדי לצייר דיוקן של. צריכה לאבד את. לא לחשוב מה רוצים. לשכוח למה מצפים. לא להתכוון. לא להשתדל. להשתדל לא (למצוא את האיזון הנכון, בין ביטחון לחוסר ביטחון).

mister.jpg

ספר. מונח על השולחן. עטיפה אילמת צועקת. ספר דוקר. קוראת בו במידות קצובות. קורות איש חולה בבית החולים. 'המחלה' היא לא הנושא. הספר מפליא לתאר את המרחב הגיהנומי-אבסורדי של בית החולים. מרחב קיום מקביל, מנותק מהמציאות. התפוגגות האנושי. אבל זה לא 'הר הקסמים', אולי קרוב יותר ל'קומדיה האלוהית'. הפתיחה המאויירת הנהדרת של הירידה אל התופת. קולו של המספר פשוט וענייני, כמעט טריוויאלי, נעדר פאתוס או רחמים עצמיים. מבט קרוב אצל עצמו, אבל גם מרוחק ומשועשע. דיאלוג מרגש בין טקסט לקוני, אירוני, מדוייק – לאיור מבריק, פרוע ומלא המצאות. היכולת הוירטואוזית של האיור לנוע בחופשיות בין גשמיות הגוף לפנטזיה של הרוח, ולתת ביטוי גרפי פסיכדלי לדמדומי המחלה. נורא ונפלא.

[מיסטר יואינג / כתב: אורי אמיתי / איירה: רוני פחימה]