children.jpg

בערב החג בקיבוץ, יצאו כולם לשדה להיפרד מהשנה היוצאת, מול השמש השוקעת לאיטה. קבוצה של ילדי גן שרו בקולות דקים, נרגשים, צוהלים: בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות | ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות |  ענבים אדומים יבשילו עד הערב ויוגשו צוננים לשולחן | ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך עיתונים ישנים וענן |עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה | אחרי הרבה שנים, פתאום הקשבתי מחדש למלים של השיר והיו בהם פשטות, יופי, ותקווה מזמן אחר.

fog

[קטע מתצלום שלו]

שבת של חורף. נוסעים צפון-צפונה. הגדול נוהג. נוף נהדר בחלון, כל הירוקים האפשריים. תערוכה יפה ומושקעת של קומיקס במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם. מוזיאון קטן ונעים, כמעט על הגבול, עם אוסף אמנות ישראלית מוקדמת וחפצי יודאיקה (תחריטים עדינים של עמוס קינן). ארוחת צהריים במסעדה דרוזית, שולחן מלא בסלטים (לבנה נהדרת) עם מארח מאיר פנים, ואחריה – טיול רגלי אל תוך הערפל, על פסגת הר מירון. צועדים עטופים במעילים ביער מכושף, מכוסה בטחב ונוטף מים. מקנחים ב'בּוּזָה', גלידה נפלאה בסאסא, מיזם אופטימי של דו-קיום.

shoes

כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב בחדר האוכל, ביום שישי בקיבוץ, אני שוב חושבת איך הקיבוץ הוא כמו מעבדה גדולה להתבוננות באנשים (ולמחרת, קוראת אצל עמוס עוז): "… אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור, הייתי עוזב את הקיבוץ הרבה שנים קודם. למרות שאותי הקיבוץ דווקא ריתק מבחינה אידיאולוגית ומבחינה אנושית – כבר דיברתי איתך על זה. הקיבוץ היה בשבילי אוצר בלום, כי הוא אולי האוניברסיטה הכי טובה ללימודי טבע האדם."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

pagis.jpg
"מבין כל המורים שהכרנו לא היה אחד שישווה לדן. בשנים שהיינו אתו הזמן נמתח והתארך – ב' ג' ד' ה' ו'. דבר שם לא היה סתמי. הכל היה חגיגי, בעל ערך, נמשך. לא זוכרת שנדחפנו למהר. בבית ספרנו שבקיבוץ לא נשמעו צלצולים. "דן בא" דינדן כצליל הפעמון. לחזור לשיעור אחרי ההפסקה היה תמיד נעים. "דן בא". דבר לא היה קשה, לא היה מסובך. איזה נס זה היה. איזה עונג. איזו אינטימיות. "דן בא".
מדי יום שלישי ארזנו מעט פירות בתרמיל גב ויצאנו לטיול רגלי מחוץ לקיבוץ. דן ידע את שמות כל הצמחים, הכיר את גופם וצייר במלים את אורחותיהם המיוחדים. פעם, כשנתבקשתי להיזכר בתמונה משפחתית מאושרת מילדותי זו היתה: אנחנו בטיול ואני ליד דן. לא ממהרת להגיע, לא משתרכת מאחור, שומרת מרחק כזה שלא אחסיר מלה. בחודשים האחרונים הגיעה לידי תמונה מארכיון קיבוץ גת ובה, ממש כמו בזיכרוני, דן בגבו למצלמה עם התרמיל על הגב, ילדי אורן סביבו וביניהם אני, פותחת צעדים בעקבותיו.
בחינוך המשותף המורה היה זה שבא להשכיב את ילדי הכיתה לישון. מדי ערב התאספנו בחדר הגדול לסיפור שלפני כיבוי האורות. סיפור בהמשכים: "מחניים", "אי הילדים", "פצפונת ואנטון". אבל תמיד ניתנה לנו גם האפשרות לבקש מדן שיספר על חייו בהמשכים. מאורעות שהפקיד בלבותנו, שהיו אז רכים ופתוחים, מסר לנו כמו אגדות שבעל־פה בטרם הומצא הכתב. הזמנים התפצלו לשניים, אלה שעם דן ואלו שאחריו."

 

(דן פגיס: השנים הנעלמות, נעמי גוראון, מוסף תרבות וספרות ליום העצמאות, 'הארץ', 1.5.2017)

tv

(הבוקר, במכון הרפואי, שבאתי אליו לבדיקה): אנשים עומדים בתור, ממתינים בישיבה על כסאות, שותים מים, מתווכחים עם הפקידה, מדברים בטלפון, צפוף, רועש, קול קורא ברמקול: "א501 להיכנס לחדר 3, ג34 לעלות לקומה ב'…", מבוגרים, צעירים, יהודים, ערבים, דתיים, חולים, בריאים ואני. מעל תלוי מסך טלויזיה גדול ורחב, שאף אחד לא מתבונן בו, שידורים של הטלויזיה החינוכית. עמוס גיתאי מנהל שיחה עם מוקי צור על תפקידם ההיסטורי של הארכיטקטים בעיצוב דמותו של הקיבוץ כישוב חדש, אחר, לא כפר ולא עיר. שיחה מרתקת, מעוררת מחשבה, ממקום אחר ומזמן אחר לגמרי, נבלעת בהמולת החדר. אני עולה לקומה ב'.

מתחת למקלחת בקיבוץ, המחשבות תמיד כל כך בהירות וסדורות, מנוסחות בתימצות, מוכנות לכתיבה (אם רק היתה לי מקלדת בהישג יד). אבל כשזרם המים פוסק והמגבת מגיעה, הן מתייבשות במהירות ולא נותרת מהן אפילו לחלוחית למזכרת.