חם כל כך. באמצע הלילה, כשהאוויר עמד ואנחנו נזלנו, הוא אמר: "חבל שאין שלט מיוחד כזה שאפשר ללחוץ בו על Forward" ." Forward לאן?" שאלתי, "לבוקר?", "לא, לחורף", הוא ענה.

אחר-צהריים של קיץ, רוח נעימה בחלון, מקפלת כביסה.

יום של חופש ביתי. מגדירים אותו כך כשפוקחים את העיניים. מתהפכים לצד השני. קוראים לבאטלר. הוא לא בא. מתקלחים. לובשים משהו בלי אחיזה בשומדבר. אוכלים ארוחת בוקר קונטיננטלית. לא פותחים מעטפות ממס הכנסה. לא חושבים על מטלות בוקר. שותים שייק מנגו. מוסיקה ברקע. רוקדים בלי לזוז. מסתכלים על הציפורים בגינה. לא מציצים על השעון. אופים עוגת בננות. אוכלים עם גלידה. רואים סרט שלא ראינו מזמן. מנמנמים. משחקים טאקי. יוצאים לסיבוב קצר בטבע. לא רואים חדשות. לא שוטפים כלים. קוראים במיטה. מכבים את האור.

שקט של בוקר. כוס קפה ובראוני גבינה.

להתעורר בארץ אחרת, בבית ליד הים. לאכול ארוחת בוקר עם פירות וגבינה. לנמנם בשמש, רגליים בחול, ראש בשמיים. לקרוא ספר על תקופה אחרת, להירדם באמצע משפט. כובע קש רחב תיתורה. ערב, בוקר, לטפס על הר. לקנות סנדלים בדוכן בשוק. לשמוע אישה שרה שיר עצוב בשפה שלא מבינים. לחייך בנימוס לתיירים אחרים. ללבוש גופיית פסים עם כתפיות דקות. לצוף על הגב במים שקופים שקופים. למצוא מקום מסתור רק לשנינו. לאכול ארוחת ערב במרפסת גדולה, להקשיב לגלים. לשתות יין אדום ולקנח עם תאנים. לשכב בין סדינים קרירים בחדר עם תקרה גבוהה ולהרגיש איך כל הגוף צרוב משמש. לחלום חלומות ירוקים.

חופש.

"היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק-הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי-החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה. […]"

(בנימין תמוז, חולות הזהב)

היינו שלושה ימים בתל אביב. שמחתי לחזור הביתה.

אוגוסט בירושלים. בקרים אפרפרים, ערבים קרירים, ובאמצע, נוטפת מים.

החופש הגדול. גם אם אין לי תוכניות מיוחדות לחופש, גם אם יש עדיין משימות עבודה פה ושם, וגם אם הוא לא גדול כמו שהיה פעם… אוהבת את תחושת החופש – בלי סדר יום ברור, הראש ריק ממחשבות חשובות, הרגליים יחפות על המרצפות הקרירות והזמן לגמרי נזיל.