מתחילה שנה חדשה של קריאה, בספרים של יהושע קנז (מעין קורס קריאה פרטי לסמסטר ב'). הספר הנהדר של נעמה צאל 'הם דיברו בלשונם', מזמין קריאה חוזרת וקשובה בספרים שלו. קוראת שוב את 'מומנט מוזיקלי' ו'בדרך אל החתולים', שקראתי לפני הרבה שנים (אחר כך אולי אקרא שוב גם את 'התגנבות יחידים'), במקביל מציצה וקוראת גם במאמרים המגוונים ב'יופיים של המנוצחים'.


"[…] בספר זה אני מבקשת לגשת אל הפואטיקה הייחודית, יוצאת הדופן, של קנז, מזווית פילוסופית. תוך קריאה בטקסטים פילוסופיים מרכזיים העוסקים באופיו של מפגש בין אדם לזולתו, אבקש לחשוב על היחס יוצא הדופן הקיים אצל קנז בין המספר לבין הדמות שלו, ואבקש להתעכב על המנגנונים הפואטיים הנדירים של קנז ביחס לדמויותיו, שיתבססו תמיד על היעדר עמוק ועקרוני: היעדרה של תפיסה מלאה של הדמות, קליטה חלקית של לשונה, סירוב לאופציית החיקוי, טביעת נקודות עיוורון במרחב של הדיוקן, עיצוב פואטיקה של חירשות חלקית – פואטיקה שבבסיסה סירוב לאשליית ההיכרות הגמורה, התנגדות לכינוס קווי מתארה של הדמות הזרה אל תוך גבולותיו הנחרצים של הסטראוטיפ, וחמיקה מתמדת מן הדומיננטיות של תפיסת המספר, וממבטו."

(נעמה צאל, הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, הוצאת מאגנס)

שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

מוצאי יום הכיפורים, רוח נעימה בחלון.


[ביום הכיפורים ערכתי סעודת טעימות קטנה: קראתי קצת ב"הכוכבים לא רימו" של דן מירון ואריאל הירשפלד, את אחרית הדבר של דן מירון ל"אצל" של גנסין ואת הנובלה "לנוכח הים" של דוד פוגל].


"[…] כך יש בידינו להשיב באופן כללי על השאלות שהצגנו: יצירתו הסיפורית של גנסין עומדת עד היום במרכז ההישגים של הסיפורת העברית, והיא תובעת בהחלט את מלוא תשומת לבו של כל קורא עברי רציני, לא משום שהיא משקפת חוויה היסטורית וחברתית מסוימת (אם כי היא אכן משקפת הוויה כזאת, או לפחות מגזר מסוים שלה, במלאות בלתי רגילה), אלא משום שנוצר בה תואם מושלם בין תפיסת מציאות למבע, בין מחשבה על אודות החיים לבין מימושם התיאורי האמנותי של החיים לאורה של מחשבה אחת המבטאה את עצמה ללא כל סייג, עד למיצויה המלא. במלים אחרות: יצירתו של גנסין מהווה את פסגת הסיפורת העברית מפני שהיא הסיפורת הפילוסופית ה"טהורה" ביותר שנוצרה בלשון העברית: סיפורת עשירה וחושנית להפליא בהדמיית המציאות שבה, ובה בעת היא גם מעמידה כל פרט ובדל פרט שהיא מעלה למבחנה של תובנה עמוקה ושיטתית העוסקת בשאלת ערך החיים ומשמעותם. כמספר ריכז גנסין את כל תשומת לבו בשאלה אם יש טעם לקיום, ומה טיבו של קיום אוטומטי שאין בו טעם, ולכן אין לו גם "הצדקה" מלבד הוויתו האינרטית. גנסין הוא עדיין המספר העברי ה"רציני" שבכולם ובה בעת גם האמנותי שבכולם – לא מפני שלא היו בסיפורת העברית אמנים שהשתוו אליו בכישרונם ואף עלו עליו בעושר האמצעים האמנותיים שעמדו לרשותם (עגנון היה בבירור אמן וירטואוז עשיר ורבגוני לאין ערוך יותר ממנו), אלא מפני שאיש מביניהם לא השיג תואם הדוק ומתמיד בין מבע לתובנה כמו זה שנוצר בסיפוריו העיקריים."

(מתוך אחרית דבר לספר 'אצל' של גנסין: מדוע עלינו לקרוא את סיפורי א"נ גנסין, דן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים)

read.jpg

"[…] אבל בדיוק קורטוב הגאווה הזה, הגאווה המינורית הזאת, גאוות הקריאה הפשוטה, הגאווה המזינה עצמה בבדידות הקריאה, נושאת חותם פנומנולוגי מובהק אם שומרים על פשטותה. לפנומנולוג ולמבקר הספרות אין כאן דבר במשותף. זה האחרון, כפי שהערנו לא אחת, שופט יצירה שלא יכול היה ליצור ואפילו, לטענתם של הממהרים לחרוץ דין, יצירה שלא היה רוצה ליצור. מבקר הספרות הוא, בהכרח, קורא מחמיר. בהופכו עקב בצד אגודל תסביך שהשימוש העודף בו הוזיל אותו עד שנכנס לאוצר המילים של מדינאים, מבקר הספרות וכן הפרופסור לרטוריקה, אלה שתמיד יודעים, תמיד שופטים, מפתחים לרוב 'סימפלקס' עליונות. באשר לנו, המסורים לקריאה מאושרת, איננו קוראים אלא את מה שמוצא חן בעינינו, בגאוות קריאה קלה מהולה בהתלהבות רבה. בעוד הגאווה מתפתחת בדרך כלל כרגש מסיבי המעיק על כל המצב הנפשי, קורטוב הגאווה הנולד מדבקות באושרו של דימוי נותר צנוע וכמוס. הוא מצוי בנו, הקוראים הפשוטים, הוא בשבילנו, אך ורק בשבילנו. זוהי גאווה בדל"ת אמות. איש אינו יודע שבעודנו קוראים אנו חיים מחדש את הפיתוי להיות משוררים. כל קורא שמתלהב ולו במעט מקריאה, מזין ומדחיק, באמצעות הקריאה, את התשוקה להיות סופר. כשהקטע הנקרא יפה מדי, הצניעות דוחקת את התשוקה הזאת. אבל התשוקה נולדת שוב ושוב. מכל מקום, כל מי ששב לקרוא יצירה שהוא אוהב יודע שהקטעים האהובים עליו נוגעים לו אישית."

(גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל)

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

(בראשית ג' טז)

 


 

womanpro

[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.

נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"

(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)

Wistler

[ג'יימס וויסלר, סימפוניה בלבן מס. 2, פרט, 1864-5]

שבת בבוקר. שוכבת במיטה הגדולה. החלון פתוח. חם בחוץ, רוח עדינה נושבת פנימה. מתחילה לקרוא בספר 'הגלים' (נזכרת איך עשיתי את זה פעם, מזמן, בבה"ד 16). רגועה, מנסה להשתיק את המחשבות של עצמי, כמו במדיטציה, כדי שאוכל להיכנס למחשבות של הדמויות הדוברות בספר, סוזן, ברנרד, נוויל, רודה, לואי, ג'יני, כדי שאוכל לראות מה שהם רואים: צל של עלה, קפל בוילון.

התבוננות ודמיון. היכולת לראות יותר, כמו ברישום, ולתאר במלים את מה שחושבים ולא נאמר (לא רק התבוננות, כל החושים נפרטים כאן לפרטי פרטים. וירג'יניה וולף רושמת, כמו קצרנית משוררת, את מה שהתודעה מכתיבה לה).

טעיתי. מוכרחים להתחיל לקרוא את 'הגלים' מההתחלה (הוא מתחיל באור ראשון של בוקר, הוא מתחיל בילדות).