גנוזים. פרויקט נהדר של 'אנסמבל עתים' – אמנים ויוצרים מגיבים למכתבים של כותבים ישראלים, השמורים במכון גנזים.

שלום שלום לרחוק ולקרוב. בית עגנון, בשיתוף עם מכון טרומן, אירוע הפתיחה של פסטיבל על שלום ופתרון סכסוכים בספרות (הקהל מורכב רובו ככולו מפנסיונרים). בלהה בן-אליהו, פרופ' אריאל הירשפלד והרב יוסף סאקס, קוראים, מדברים, צוחקים ומהרהרים בקול, על מלחמות ומחלוקות בספרים של ש"י עגנון.

[לפני המפגש, סיור קצר בספרייה הגדולה, בחדר העבודה של עגנון. מותר להסתכל, אסור לגעת. בחדר הראשון בעיקר ספרי קודש, משניות, ספרי שו"ת וכו'. בחדר השני, הקטן, בין הספרים על מדפי הספרות: אלף לילה ולילה, שייקספיר, רשומות מועדון הפיקוויקים, דיוקן האמן כאיש צעיר, קורות טום ג'ונס וכל הספרים של קפקא, בעטיפות המקוריות של הוצאת שוקן].

---

"[…] צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד.

היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה, שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה ווסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם.

אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קירחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה.

כשם שראשיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות. מנענעת כת אחת ראש למזרח מנענעת כת שנייה ראשה למערב. מנענעים ראשיהם זה לזה, אין מנענעים אלא כדי לרוצץ את גולגולותיהם. לפיכך אין נכנסים כאחד לפקח על עסקי המדינה. בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים היה אומר, אלו ואלו דברי אמת."

(שמואל יוסף עגנון, מתוך: סמוך ונראה, פרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, נכתב ב-1942, הוצאת שוקן)

תיבת אוצר. מדפדפת וקוראת בגליונות שהודפסו מחדש במלאת 50 שנים ל'סימן קריאה', ופתאום מבינה – רבים מהטקסטים שנילי, המורה לספרות, היתה מצלמת לנו בזירוקס ומשדכת בסיכה, ואני הייתי מקפלת ושומרת באדיקות במחברת, לקוחים מתוך הגליונות האלה (כמו: 'יום נפלא לדגי הבננה' של סלינג'ר, 'ורד לאמילי' של פוקנר, או 'שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה' של היינריך בל, שלמדתי אצל מיכל נאמן, במדרשה). הגליונות מתפקעים מטקסטים נהדרים של כותבים נהדרים – שירה, פרוזה מקורית ומתורגמת, ביקורות ספרותיות ועוד ועוד. אושר גדול.

אתמול מ'אדרבא', חוברות 'סימן קריאה', בהוצאה חדשה (קפיצת ראש לשנות ה-70, למאורת הארנב).

שיעור נהיגה / דורתה נורס

ברכבת או באוטובוס, נהנית לקרוא על סוניה, מתרגמת המותחנים הלא-מתאימה (גבוהה מדי, מבוגרת מדי, לבד מדי), שאוהבת לשכב על הגב בשדה תבואה או בבית הקברות הישן, להקשיב לשקט, לכרסם עוגיה ולבהות בעננים.

---

"[…] אני לא רואה בגיבורות שלי מורדות. אני כן רוצה להציב מראה בפני הקוראים והקוראות. אני רוצה להציע אי־התאמה נשית כאופציה. היא משחררת. היא לא מסוכנת ובכל זאת היא משבשת דברים. מעניין שכמה נשים התרגזו מאוד על סוניה: אשה אחת צעקה עלי 'למה סוניה לא פשוט לוקחת את עצמה בידיים!!!' מה שאומר הרבה על החיים שכמה מהקוראות נאלצות לחיות: לעולם לא לחצות את הקווים, תמיד לעשות מה שמצפים מהן, תמיד לשמור על שקט בנוגע לכל החלקים הלא־מתאימים בחייהן".

(דורתה נורס בראיון לצפי סער, מוסף גלריה 'הארץ', 18.9.19)

אני אוהבת את יום הכיפורים. מרחב של זמן ושקט, שלא צריך לעשות בו דבר. לא לבשל, לא לאכול, לא לנקות, לא לענות למיילים. אפשר רק לקרוא ולקרוא. כשהייתי ילדה, אהבתי ללכת עם אבא שלי לאורכה ולרוחבה של העיר. עכשיו, אנחנו עושים סיבוב ערב או בוקר ברחובות בשכונה, ואני חוזרת לקרוא במיטה (ארוחת טעימות מספרים שונים, לא מצליחה לצלול לספר אחד ארוך).

---

מוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ' ליום כיפור יפה במיוחד. מקבץ של טקסטים נהדרים בנושאים שונים, שכל אחד מהם לוקח אותך למקום אחר ותקופה אחרת. כמו למשל: הטקסט של נורית זרחי על הזיקנה, אילנה המרמן על ספר חדש שמתעד סופרים גרמניים ואנשי רוח בשבועות הראשונים לבחירתו של היטלר, שולמית לפיד מספרת על מניה שוחט אידה צורית על מאחורי הקלעים של קפה כסית בשנות ה-60.

"[…] גיליתי שהמצב שהכי נוח לי הוא כשאני נמצא בתוך ספר. לפעמים נדמה שכשעושים – קיימים. מבחינתי, כשאני קורא, משמע אני קיים. הספרים הם צורך קיומי שלי. אני יכול כמובן גם לא לקרוא במשך שבוע, אבל הספרים, הספרייה, הם עדות לקיום שלי. משהו ממני קיים בהם, משהו מהם קיים בי. אנחנו עדים זה לקיומו של זה."

(מיכאל הנדלזלץ בראיון למיכל יפת, חיים עם ספרים, הוצאת אחוזת בית, ספרים)

סיימתי לקרוא את שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין והוא מקומט. הוא נסע אתי כבר פעמיים הלוך ושוב ברכבת לתל אביב והתקמט בתא הפנימי של התיק. בהתחלה הצטערתי כשהעטיפה היפה של טליה בר (שבגללה הייתי מוכרחה לקנות אותו) התקמטה, אבל עכשיו זה משווה לו אופי ומעניק לו חותמת של זמן. ספר קטן, מענג, על מסעות ברוח, כמו שאני אוהבת, בין זמנים, ארצות, ספרים ובעיקר – שפות.

---

[בסוף הקריאה אני רוצה: לבקר בוילנה, לקרוא עוד שירים וטקסטים של לאה גולדברג, לקרוא שירים של סיון בסקין, לקנות אותו במתנה לתמר, לחפש ולקרוא שוב את 'תקוות השיר' על חייו של מנדלשטם, שכתבה אשתו, נדיז'דה מנדלשטם, שקראתי מזמן ומאוד אהבתי, ללמוד יידיש].

בוקר שבת. אני קוראת במיטה בספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין. הוא מסתובב אלי, מחבק אותי ואומר: "את קוראת בספר כל כך קטן". "הספרים מתכווצים", אני אומרת. "או שאנחנו גדלנו", הוא אומר. "אני זוכר, כשהייתי קטן, הספרים היו ענקיים".

"[…] רק מתי־מעט רואים כי חייו העכשוויים של אדם צעיר, תלמיד בית הספר, זקוקים לשעה של שקט מכל זה. רק מתי־מעט רואים כי ויתור על לימוד רציני של פרק בתנ"ך פירושו להותיר את האדם העכשווי בודד ואבוד בתוך הווה שהוא נסחף בתוכו בלא כל עוגן מנטלי המעניק לו זיכרון על דורות אחרים, אנשים קדומים, חוויות עתיקות. מעטים מבינים כי להיענות "לצו השעה" הוא להימצא בתחרות מתמדת על מטרות הנבחרות בידי חברות כלכליות המנהלות את המרשתת לתועלתן וכי בית הספר המסכין עם "צו השעה" ומוחק את הצורך בבחינות הבגרות במדעי הרוח משתף פעולה לא רק עם אינטרסים כלכליים־גלובליים אלימים אלא הוא בוגד בתלמידיו, בחובתו הראשונה ללמד באמת לקרוא ולכתוב.

יותר מכך, מדעי הרוח אינם לוויית־חן לבני־אדם אלא צורך עמוק, ראשוני וחיוני ליצירת סובייקט חושב, המסוגל לבחור, להתנגד, לפרש את המציאות שסביבו ואת המניפולציות המופעלות עליו. מדעי הרוח, הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם הכלי האנושי העומד מנגד לסחף העולם הבא לגמד כל נוכחות של בחירה ומחשבה עצמאיים.

הדיון של היום במעמדם של מדעי הרוח בבתי הספר הוא למעשה דיון בעצם הקריאה והכתיבה. הקריאה והכתיבה, ברמתן הגבוהה ביותר, הן חובתו הראשונה, הגורלית, של בית הספר מכיתה א' ועד סוף התיכון. ההפקרות שפשתה בתחום הזה בישראל היא כולה באחריות מערכת החינוך שלה. לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה הם המשכם הנכון של לימודי הקריאה והכתיבה, ואין זה בלי זה. […]"

(אריאל הירשפלד, משרד החינוך מחייב בורות, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ' 13.5.22)