v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

windowww

הביוגרפיה של וירג'יניה וולף היא חומת ההגנה הבצורה שלי. מתהפכת לצד שמאל במיטה, פותחת ומעמידה את הספר הכרסתני, תוחמת לי עולם של מחשבות וכתיבה וארוחות ערב אנגליות גדושות בפטפוטים ספרותיים, צלי בקר ויין. נהנית לקרוא על וירג'יניה כשהיא כותבת במרץ בשעות הבוקר או כשהיא משוטטת בטבע הכפרי שלה, טווה רעיון חדש לספר הבא…

קוונטין בל (אחיינה, הבן של ונסה בל), כותב על וירג'יניה וולף, האישה, הסופרת והדודה שלו. הוא מנסה לשרטט באופן כרונולוגי את סיפור חייה והכתיבה שלה ומלווה את הכתיבה בקריאה ביומנים, במכתבים ובטקסטים שלה ושל אחרים. למרות שהכיר אותה ואת רוב הסובבים אותה כל חייו, היכרות משפחתית וקרובה, יומיומית, הוא משתדל לשמור על עמדת המתבונן מן החוץ ונזהר מפרשנויות מרחיקות לכת של מחשבות ורגשות. מדי פעם הוא מעיר בעדינות הערות מחכימות שמנסות להבהיר או להבין את מהלכיה. הכתיבה פשוטה ועניינית, לא ספרותית. הדמות של וולף צבעונית ומרתקת דיה כדי ליצור עניין ויופי (לקראת סוף הקריאה גם אני מצרפת לקריאה את היומנים שלה ב'חירות של רגע', ואת הספרים 'אל המגדלור', 'מרת דאלווי' ו'הגלים'. חבל שלא חשבתי על זה קודם).

"אז מה לעשות עכשיו? דבר ראשון — להישאר בבית, להסתגר במקום מוגן, גם ככה אין ישיבות ואין לימודים. להתנתק, לא לשמוע רדיו ולא לראות טלוויזיה. אבל המגיפה נכנסת הביתה למרות הסגר, ולכן כשהמייל והווטסאפ שלי עולים על גדותיהם מעומס של הודעות, וביניהן אין סוף הודעות מהבנות שלי לא לצאת, לא לבוא לבקר, לשמור על מרחק של שני מטר, לא לתת לשליח של הסופר להיכנס הביתה — אני מחליטה פשוט לברוח מכאן.

לאן? הכי רחוק שאפשר והכי בטוח — למקומות שבהם התרחשו מגיפות אחרות […] ומה לחפש שם? תשובה לשאלה למה זה קורה, מה עושים עכשיו, ומה הערך של כל מה שבקלות כזאת כלה ונמוג.

וזה גם מה שאני עושה, כותבת. […] ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מתבאי לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ובחזרה, קוראת הכל ומוחקת הכל וכותבת ומתחילה מחדש. אני כותבת והמגיפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר. איפה אני? ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכל נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה, יושבת לכתוב וכל מה שנגמר מתחיל מחדש."

(נורית גרץ, 'ספרים' הארץ, 24.3.20)

zigmund

"[…] רציתי לומר משהו על הקשר בין הפסיכואנליזה והז'אנר הקרוי מכתב, הז'אנר האפיסטולרי. האם מדובר בז'אנר ספרותי? שאלה קשה. נחזור אליה בהמשך. תחילה נשאל עצמנו מהו המכנה המשותף בין הסיטואציה הפסיכואנליטית וכתיבת מכתב, מה שנקרא epistolarity. נדמה לי שאין טקסט כתוב הדומה לסיטואציה הפסיכואנליטית יותר מן המכתב. הנמען של המכתב, כמו הפסיכואנליטיקאי, "נמצא", כדברי החוקר וינסנט קאופמן, "בלי להימצא". "כמו האנליטיקאי", ממשיך אותו חוקר, "הנמען קיים כמאזין… כשהוא נסוג לצל מאפשר הנמען לכותב המכתב לתת מרחב חופשי לדמיונו". הוא מאפשר לו לא רק להשתקע בדמיונות ומשאלות אלא גם לגלות את אוזנו של הנמען לסודות הכמוסים ביותר שאינו מגלה לאיש. במכתבים של יהודי אשכנז לפני שנים רבות צוינו על העטיפה ראשי התיבות וחל"ב (וחרם לזרים בנידוי) או והברי"ח (והפותח בלי רשותי ידקרנו חרב). ומוסיף אותו חוקר: "הרווחים בין השורות במכתב, כמו השתיקות בין המשפטים באנליזה, אמורים להיקרא, אבל רק במרחב המבטיח שמירת סוד קפדנית".

שאלנו אם המכתב הוא ז'אנר ספרותי. יש שטוענים כן ויש שמכחישים. וירג'יניה וולף סברה בחיבורה "The Humane Art" שהמכתב הוא אכן צורה אמנותית (art-form) והגדירה אותו כ"אמנות הומנית (humane) שמקורה באהבה בין ידידים… כל כותב מכתבים ראוי־לשמו נמשך לַפָּנים שמאחורי האיגרת ונענה להן — לוקח לא פחות משהוא נותן". מכאן שהצד ההדדי, הנותן ולוקח, ההתייחסותי, מכריע בטקסט האפיסטולרי, וזאת להבדיל מכל ז'אנר ספרותי.

תפקידו של הקורא, שהודגש באסכולה הביקורתית הקרויה reader-oriented criticism, נהיה כאן מרכזי ביותר ומכריע. כי במה שנוגע לשיר או לסיפור אפשר לטעון שתפקידו של הקורא, בניגוד לזה של המשורר או הסופר, משני בהחלט, ואילו בז'אנר האפיסטולרי הנמען קובע במידה רבה את פני הדברים. פירושו של דבר שהקונטקסט, העולם שמחוץ לטקסט עצמו, קובע כאן יותר מן הערכים האסתטיים המקובלים בשיפוט של טקסטים ספרותיים, כגון צורה, אחידות, אוטונומיה וכדומה. הטקסט כפוף לחלוטין לקונטקסט, הן לנמען של המכתב והן לעולם בכלל, למציאות. […]"

(הפסיכולוגיה היא ללא ספק היפה בנשים, שמעון זנדבנק כותב על מכתבים – זיגמונד פרויד, בתרגום ערן רולניק, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 6.12.19)

03.jpg

"לגיבורות ילדותי, ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", ואן שרלי מ"האסופית", היה אתר פיסי שבו התרחשה והופקדה ההנבעה העצמית הזאת: עליית הגג. היו עליות גג בבתיהן של הנערות האלה, אותם בתים רחבי מידות של צפון אמריקה וקנדה ששימרו בתוכם חום תמידי של חפצים ובני אדם כנגד החורף האינסופי שאפילו הוא, כמדומה, לא נתפס כאויב אלא כיריב שיש לנהוג בו בכבוד הראוי. עליית הגג, לפחות כפי שדימיתי אותה בעיני רוחי, היתה המקום הגבוה והנמוך ביותר בבית בעת ובעונה אחת, מקום חורג וחריג בחלל הביתי, וזאת, בלי להיות מקום מוקצה ובלי להיחשב ככזה. עליית הגג היתה גם אקס טריטוריה של החלל הביתי וגם זיקוק והחרפה של המושג "בית", המקום שבו היחיד מסמן את יחידותו: מסמן אותה, לא מתריס באמצעותה.

זה משהו שלמדתי: שהקצאה עצמית עשויה להיות חירות. ועוד דבר: שגלות מרצון מהעולם, לשעות או לימים, עשויה להיות מעטפת, רחם, לא חשיפה אלימה. וכך, בתוך העטיפה של עליית הגג, כמו בבושקה, נחו עוד שתי עטיפות, זו בתוך זו: העטיפה של הקריאה וההיבלעות בקריאה, והעטיפה של העולם הפנימי שנבט בתוכה וקרא "אני" מתוך מקום של מלאות ההוויה – עולמה של הנערה הקוראת, הנתונה לעצמה. 

בדימוי זה של הנערה הקוראת בעליית הגג היה משהו מפעים: היא לא "נשלחה" לעליית הגג, היא שלחה את עצמה, נטלה לעצמה את ההיתר לסגת מהעולם, ולא מתוך הקשר של ויכוח איתו (לפחות לא גלוי), כדי לחלוש על עולמה היא."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

smoking

מה אפשר לעשות עם עיתון מודפס שאי אפשר לעשות עם עיתון דיגיטלי: להישען לאחור. לדפדף. להתחיל בהתחלה ולסיים בסוף, לקרוא אותו מאלף עד תו. לקרוא אותו על הספה, מתחת לשמיכה, לאכול סנדביץ' ולשתות קקאו חם. להבין מה יותר חשוב ומה פחות חשוב, לדעתם של העורכים. להתמצא בו, לדעת איפה לחפש כל דבר. לקרוא, להירדם, להתעורר ולהמשיך לקרוא. לעבור על כל העיתון ואז לחזור למה שבאמת מעניין. לקחת אותו לשירותים. לדעת שהוא מחכה בשקט בסלון בזמן ששוטפים כלים ומסדרים את המטבח. להסתתר מאחוריו. להיתקל במקרה במשהו שולי, קטן ומעניין. לכסות איתו את השולחן ולצייר בצבעי אקריליק. לקרוא את המוספים לפי סדר מסוים. לשפוך עליו קקאו חם.