"אוי מנגינה ישנה, עצובה: מי שחי זקוק לאהבה. ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה. ומי שאין לו גם חיבה, ילעס לו לחם עם ריבה."

(חנוך לוין, טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה)


[תמרה מסל, זוג צלחות מרק, רקע בהיר, 1993]

"ובתוך כך, בפתאומיות וכאילו אל חלל האוויר, אמרה, שנמאס לה מעבודות הבית ומהאורחים ומכל החובות וההתחייבויות שאין להן קץ ושהיתה רוצה להשאיר את הכל ולברוח לקצה העולם לחיות שם לבדה, חופשית מהכל, ודי לה בחדר קטן ובלחם יבש וריבה וקצת זיתים, יותר מזה אין היא צריכה כלום. צל של עייפות ותבוסה מרה כיסה את פניה, ומאיר לקח לו עוגית ואמר "למה את לא נוסעת קצת?". הוא היה להוט אחרי עוגיות החמאה הפריכות שלה וכל כמה שלא התאמץ להגביל את עצמו לא יכול היה לעמוד בפיתוי, ואמו אמרה "לאן?" ומאיר אמר "תסעי לירושלים. זאת עיר נהדרת," ולקח לו עוד עוגית, ואמו אמרה "לבדי?" ומאיר אמר "כן. למה לא?" ואמו, לרגע נדמה היה כי שקעה באיזו תהייה או מבוכה, אמרה "אני אוהבת להיות לבדי," ומאיר לא יכול היה להתאפק ולקח עוד עוגית ואמר "למה שלא תלכי מפעם לפעם לסרט או תשבי בבית קפה?" ואמו, כמעט בבלי דעת לקחה לעצמה כפית מהקומפוט, ואמרה שזה אף פעם לא מסתדר, מפני שפעם היא חייבת לדאוג לארוחת ערב לאביו, ופעם נכנס מישהו, ופעם צריך לגשת לסדר דבר מה בבנק או בקופת חולים, ובנימה של השלמה, אבל באבק קל של אירוניה, אמרה "כמה שחיים יותר, יש יותר סידורים", ומאיר אמר "כן. את צודקת," וקירב אליו את התה ולקח לו עוד עוגית, שמזה רגע ארוך נאבק עליה עם עצמו, ואמר "האוכל היה נהדר," ואמו אמרה "זה מה שהיה לי בבית." קורים לא-מורגשים-כמעט דבשיים של קירבה ואחווה עטפו עכשיו את שניהם ביושבם יחד במטבח הנקי והשקט, כאילו נחו במעגל רוגע של אור צהבהב, חמים, קרובים ונבדלים מכולם, ואמו אמרה "אבל אני הולכת הרבה. פעם לווייס, ופעם לגברת קראנץ, ופעם לנחלת בנימין או לאופטיקאי", ובאצבעה אספה פירורי עוגית אחדים שהתפזרו על השולחן ושמה אותם בפיה והוסיפה "אני לא הולכת בשביל להיות באיזשהו מקום אלא בשביל לא להיות באיזשהו מקום," וחיוך ענוג, מלא, האיר את פניה, ומאיר חייך ואמר "כן, אני מבין," ולקח לו עוד עוגית אחת, אחרונה…'

(יעקב שבתאי, סוף דבר, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[צילום שלו, צל שלי]

בפעם הראשונה בפאריס, ישנו באוהל, בגשם, ביער בולון. הפעם, ישנו בחדרון בעליית גג, שהיה אולי מפלטה הלילי של משרתת (ז'אנט? אדל?), במאה ה-19. גרם מדרגות מקסים, משתבלל, דלת אחרונה משמאל. מסתובבים חצי כפופים, מחשבים כל תנועה בזהירות, שלא לחטוף מכה בראש מהתקרה הנמוכה. קרואסונים חמים עם ריבת משמש בבוקר, גגות פריס, תעלה וגרפיטי בחלון.


(האינטנסיביות הזו בטיול עם ילדים, הרצון לחשוף בפניהם את כל מכמניה של העיר, שהופך למירדף אחר היעדים שבפנקס הקטן, רשימת אתרים תיירותיים שמתרגמים למזכרות זולות, תזזיתיות אינסופית, חוסר שקט ומנוחה, שלא מאפשרים מבט אחד מהורהר או חלום באספמיה, התנגשות בין רצונות ותשוקות של ארבעה אנשים בגילאים שונים, העייפות בסופו של יום, היכרות אינטימית עם שרירי הצוואר, שינה טרופה, חלומות דחוסים).

florence

[הפארק שנשקף מחלון המלון, תצלום שלו]

המלון שהתגוררנו בו בפירנצה היה משעמם וסולידי, כמו פקיד הקבלה הממושקף שישב בכניסה, אבל היו לו שני יתרונות: החלון הגדול (בצבע ירוק כהה) שנשקף אל פארק נהדר (והזכיר לי פארקים קולוניאליסטיים שראינו בדרום אמריקה) והגינה הקטנה של המלון. אל הגינה של המלון אפשר היה לצאת מחדר הסבה זעיר עם כורסאות מוזהבות, או מחדר האוכל של ארוחת הבוקר – גינה מרוצפת חצץ, עם ערוגות קטנות של שיחי ורדים, פסלוני מלאכים ענוגים, שולחנות ברזל עגולים וכסאות עם פיתוחים. כבר ביום הראשון שהגענו למלון, כשראיתי את הגינה הקטנה, חמדתי אותה וחיכיתי לרגע שאוכל לשבת בה בבוקר שמשי, או אחר צהריים נעים ולקרוא בספר. זה לא קרה. לכן, ביום האחרון שלנו בפירנצה, כשירדנו לארוחת הבוקר, גררתי את כולם על מגשיהם, קרואסוניהם, הקפה והשוקו, הביצים הקשות והצנימים אל הגינה. דידינו עם המגשים העמוסים על החצץ עד שמצאנו שולחן פנוי. הוא היה קטן מדי, רצתי וגררתי שולחן אחר, קטן וכבד. השולחן היה עקום, המגשים עמדו באלכסון והקפה שלי נשפך. הקטן רצה תפוח. לא היה תפוח. הגדול לא רצה כלום, ואבא שלהם כבר רצה לצאת לדרך. מרחתי במהירות קרואסון בחמאה וריבה, נתתי בו שני ביסים, וזהו, הלכנו משם.