[אלסוורת' קלי, עלה בננה, 1992]

אתמול במוזיאון ישראל, ניסיתי להגיע לתערוכה מפיקאסו עד קנטרידג' ולא הצלחתי, כי היא מוקפת תערוכות בהקמה והגישה אליה חסומה מכל הכיוונים. בסוף אחד השומרים עזר לי. עליתי במעלית שמסתתרת בין הפסלים האפריקאיים ויצאתי ישר לשם. תערוכת-אי נפלאה. עבודות על נייר, רישומים, קולאז'ים וכמה ציורים בצבע (אני הייתי מוותרת על העבודות בצבע ונשארת רק עם השחור-לבן). ניסיון לשרטט קו התפתחות של רישום ומחשבות על רישום, לאורך המאה העשרים. אושר צרוף. מפגשים מענגים עם מאטיס, קליי, שוויטרס, הוקני ואלסוורת' קלי.

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).