ויזלטיר. המתרגם הנפלא של וירג'יניה וולף.

"לואי ונוויל," אמר ברנארד, "יושבים שניהם בשתיקה. שניהם שקועים בעצמם. שניהם חשים בנוכחותם של אנשים אחרים כבחומה חוצצת. אבל כאשר אני מוצא עצמי בחברת אנשים אחרים, מעלות המלים תכף ומייד טבעות עשן – ראו כיצד מתחילים הפסוקים תכף ומייד להתפתל ולעלות מתוך שפתי. נדמה כי גפרור עולה באש; משהו בוער. […] כמו כן אני מבקש להוסיף משהו לאוסף שלי, אוסף של הסתכלויות יקרות ערך בטבעם האמיתי של חיי אנוש. ספרי ישתרע בוודאי על פני כרכים רבים, יקיף את כל הסוגים הידועים של אנשים ונשים. אני ממלא את מוחי בתכולתו של חדר או של קרון רכבת, תהיה אשר תהיה, כמי שממלא עט נובע בקסת הדיו. יש בי צמא תמידי שאין להרוותו. […] עובדה היא שאין בי כישרון רב להגות. דרוש לי המוחשי בכל דבר. רק כך אני מניח ידי על העולם. אולם, פסוק טוב נדמה בעיני כבעל קיום עצמאי משלו. […] הנה הוא הבחור החביב האוסף את הכרטיסים. היה לי כרטיס – היה לי בלי ספק. אבל אין בכך כלום. או שאמצא אותו או שלא אמצא אותו. אני בוחן את ארנקי. אני מחפש בכל כיסי. אלה הם הדברים הקוטעים תמיד את התהליך שאני מתעסק בו לנצח, מציאת איזה פסוק מושלם ההולם את זה הרגע בדיוק."

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)

אוהבת רכבות ומנהרות.

[Gabriele Münter]

ביום רביעי נסענו ברכבת לתל אביב, הוא ואני. הצלחנו להגיע בזמן, מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתרווחנו. חמש דקות לפני שהרכבת החלה בנסיעה, הודיע הכרוז: כל הנוסעים ברכבת ברציף מס. 2, מתבקשים לעבור לרכבת ברציף מס. 4, הרכבת תצא ב-10:33 בדיוק. ירדנו מהרכבת עם שאר הנוסעים, והתחלנו לרוץ, על נערינו וזקנינו, על נשינו וטפנו בעגלותיהם, עלינו מדרגות, ירדנו מדרגות, והגענו, ממש ברגע האחרון, קצרי נשימה, לרכבת הנכונה. מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתיישבנו. "טווווווווווווווווווווווווווו", שרק הקטר בשמחה. הרכבת החלה לנסוע לאיטה במנהרה הארוכה והחשוכה, וכשיצאה ממנה… היינו באירופה! שדות מוריקים, הרים מושלגים, נהרות מקציפים ופרות רובצות באחו. כרסמנו קרקרים עם גבינה, שתינו יין אדום בכוסות דקיקות ועצמנו עיניים בשמש החורפית, הנעימה, של אירופה.

היום נסעתי ברכבת לתל אביב ופגשתי חברים שלא ראיתי למעלה משנה (וגם מצאתי מכנסיים נוחים ומשמחים).

אתמול הלכנו על השביל החדש, מתחת לגשר שבנו לרכבת הקלה. שמש נעימה, רוח נהדרת ועין כרם פרושה למרגלותינו, מוקפת יערות וירוק. בצלצלי הזהב של הכנסיה הרוסית זהרו בשמש והיה שקט. שקט של יום שישי, של מחשבות ושל טבע (בדרך חזרה למעלה כבר מיהרנו, קבוצת אנשים באה מולנו, אופנועים הרעישו ביער, הכביש נחשף והשקט התפוגג כלא היה).

"בבוקרו של ערב חג המולד, בשעה שטיילה לה לבדה בריג'נט פארק, החליטה וירג'יניה לפתע פתאום לנסוע אל קורנוול. הרעיון נקרה לה בבת אחת – בשעה שתים עשרה וחצי, כך היא מספרת; והרכבת יצאה בשעה אחת. סופי כמעט שנתקפה היסטריה, מוד ארזה את ענק האחלמה שלה, אבל שכחה את הממחטות, ובכל זאת הגיעה בזמן לרכבת. לילאנט היתה נפלאה, מזג האוויר היה נעים כבעת האביב, והיא שוטטה על פני מחוזות הכפר, גררה רגליה עד טרן קרום ובילתה את חג המולד בשקט. אם רצתה לשוחח, היו לה לפניה המשרתת ואיש המעבורת; לצורך התעמלות אינטלקטואלית, היו לה סיפוריו של ד"ר מיירון על הליידי הסטר סטאנהופ."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

איטליה. (הערב היינו אמורים לטוס לוונציה, לישון שני לילות במלון קטן, לשוטט בין התעלות, אולי לשוט למוראנו ובוראנו, לבקר במוזיאון של פגי גוגנהיים ולראות את אוסף הפסלים האפריקאיים שלה, לנסוע ברכבת לבולוניה ליריד ספרי הילדים, לדפדף בהמון ספרים מאויירים, לשמוע הרצאות, לפגוש מאיירים, לקנות ספרים יפים, לבקר בסטודיו של מורנדי, לאכול ספוליאטלה בפסטיצ'ריה מקומית, לבקר באוניברסיטה שקופרניקוס ודירר למדו בה, לטפס לאחד המגדלים ולהשקיף על העיר…)

אתמול בבוקר, בתחנת הרכבת הקלה בהר הרצל, ראיתי את וירג'יניה וולף. היא עמדה לא רחוק ממני, במעיל אפור, ארוך ויפה, שנראה כאילו נתפר משטיח. היא חבשה כובע סגול רחב תיתורה, נעלה נעליים סגולות והיתה עטופה ברדיד סגול יפהפה. היו לה אצבעות ארוכות עם טבעת גדולה, נהדרת. אישה מבוגרת, ממקום אחר ומתקופה אחרת, עם פנים נעימות ושקטות, ממש כמו של וירג'יניה וולף.

נסענו ברכבת לתל אביב, הלכנו למוזיאון, ביקרנו בחנות של דקתלון וראינו את הים בחורף.

---

בתערוכה המחודשת של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב, יש קיר אחד עליו מצטופפים כמעט כל האמנים שאני אוהבת: אריה ארוך, רפי לביא, הנרי שלזיניאק, משה גרשוני, אביבה אורי (ואורי רייזמן, על קיר אחר).

---

בדרך לים, עצרנו בטשרניחובסקי, הוא אכל פלאפל ואני אכלתי סביח נהדר (הדבר הכי קרוב להתגלות דתית).

אוהבת לנסוע לתל אביב ברכבת ולחזור ברכבת. לקרוא ספר בשקט ולהסתכל מהחלון החוצה. תיירים עם מזוודות, עולים ויורדים בנתב"ג, חוצלארץ קטן.