אתמול בערב, דייט זוגי במרכז ירושלים (רוח מבדרת, בירה ב׳מפעל׳ וגרביים עם פסים מ'סוהו', בצבעים כל כך יפים).

---

(גם היום שוטטנו – אספנו את פרננדו פסואה מהדוג'ו בבית העם, עצרנו לכוס קפה ב'ליבא', וסיימנו בסיבוב קצר בגן העצמאות).

"[…] כמה מגוחך. כבר רבע שעה שאני חוקר לדעת את שמו האמיתי של הילד ומעלה חרס בידי. הצעותי ההגיוניות: יובל, איל, או אליעזר, נדחות בנענוע עקשני של ראשו הקטן. אי אפשר להציל מפיו דבר. איש לא טרח ללמדו את שמו האמיתי. באלף דרכים שואל אני לשמו, ובאלף דרכים הוא עונה: יאלי.

לבסוף חדל לענות. שמש נקשרת בעינינו – הוא עומד לפני ושותק. סוקר אותי בעיניים רציניות. ילד קטן, ספק אנוש. אי אפשר לדעת אם זאת אישיות מוגדרת או שמא רק צורה. דממה בינינו. […] שנינו יוצאים להלך בירושלים הקודחת בשתיקתה.

---

צריך לקבוע עמדה ברורה כנגד ירושלים, אי אפשר לחצות אותה בשתיקה. אני טוען: ירושלים עיר קשה. לפעמים קשה עד מאוד. אין להאמין לצניעותה, לרכותה שאינה רכות. די להתבונן בבתי האבן הסגורים שלה. […] אנשיה תמיד מתוחים, תמיד חרדים, כאילו בכל רגע עומדים לשים עליהם מצור, להפגיז את בתיהם, לגזול את מימיהם. […]"

(א.ב. יהושע, שלושה ימים וילד, מתוך הספר: עד חורף 1974, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

---

הכי אהבתי את הסיפורים הקצרים של א.ב. יהושע ו'המאהב'.

לשוטט בניו-יורק עם פראן ליבוביץ'.

רישומי תל-אביב של טרטקובר.

שבת בבוקר, יום יפה. הילדים ישנים. הוא ואני חומקים בלאט מן הבית. נכנסים למכונית ונוסעים אל הלא-נודע. שירים עבריים יפים ברדיו, דרכים צרות מתפתלות בין הרי ירושלים. שמש ומזגן. נוסעים ושרים: 'אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה?', 'והדרך עודנה נפקחת לאורך', 'לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות', 'ארלדירלדדה'… (עוצרים להצטלם על רקע שביל מאובק בהרטוב, עושים סיבוב ברמת-רזיאל לחפש בית יפה עם נוף) וכשחוזרים הביתה כעבור ככה וככה שעות, הילדים עדיין ישנים.

 

---

 

(ההפגנות נמשכות כסידרן).

 

"בבוקרו של ערב חג המולד, בשעה שטיילה לה לבדה בריג'נט פארק, החליטה וירג'יניה לפתע פתאום לנסוע אל קורנוול. הרעיון נקרה לה בבת אחת – בשעה שתים עשרה וחצי, כך היא מספרת; והרכבת יצאה בשעה אחת. סופי כמעט שנתקפה היסטריה, מוד ארזה את ענק האחלמה שלה, אבל שכחה את הממחטות, ובכל זאת הגיעה בזמן לרכבת. לילאנט היתה נפלאה, מזג האוויר היה נעים כבעת האביב, והיא שוטטה על פני מחוזות הכפר, גררה רגליה עד טרן קרום ובילתה את חג המולד בשקט. אם רצתה לשוחח, היו לה לפניה המשרתת ואיש המעבורת; לצורך התעמלות אינטלקטואלית, היו לה סיפוריו של ד"ר מיירון על הליידי הסטר סטאנהופ."

(קוונטין בל, וירג'יניה וולף, ביוגרפיה, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

אתמול בתל אביב, רחוק מהכפור הירושלמי, מעבירה את הזמן עד למפגש בערב. Wandering, משוטטת ברחובות בלי מטרה. מתחיל לרדת גשם, קונה מטריה, עוצרת לאכול מרק עגבניות חם. כשהגשם נרגע, ממשיכה להסתובב. מבקרת בתערוכות של טליה קינן ומיכל בקי. נכנסת לבית אריאלה. מזמן לא הייתי שם. מבקרת בספריה היפה שעינת סיפרה לי עליה, הספריה לעיצוב ולמידע חזותי. איזה מקום נהדר, נעים ומלא בספרים שאני אוהבת, ספרי אמנות, צילום ואיור בנושאים שונים, מגזינים וספרי אמן. ספריה קומפקטית, קטנה וידידותית. עוברת על כל המדפים, מה מכירה ומה לא. הספרנית אומרת בטון של ספרנית, לשים את הספרים שאני מציצה בהם על העגלה הצהובה! (לזכור לחזור לכאן עם עפרונות ומחברת ציור).

כשהסתובבתי היום בתל אביב, הרגשתי שכל מה שהיא, אני לא.

אני יודעת שאני אוהבת ספר, כשיש לי צורך לצטט ממנו כמעט כל פיסקה:

"… אחרי כמה שעות של כתיבה הייתי יוצא לסיור, עולה לרחוב אגריפס, משוטט שעה שעתיים וחוזר הביתה. סיור הוא המשך לכתיבה. בכל סיור הייתי מעלה מילה שחמקה ממני, צירוף, או מסיר מכשול שחסם את עלילת הסיפור. מאוחר מאוד למדתי את הכלל הפשוט שסיפור אינו תיאור. תיאור, אפילו המוצלח ביותר, אינו עומד ברשות עצמו. הוא סטטי ומעכב את הזרימה. סיפור חייב שיהיו בו ראשית, אמצע וסוף, חייב לזרום בכל תנאי. את הכלל הזה לא מן הקלאסיקה הרוסית למדתי אלא דווקא מסיפורי קפקא. קפקא, משום שעסק במסתורין, דייק בפרטי הריאליה. סיפוריו הקצרים נישאים לעתים כעל גבי נהר גואה."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

[Garnette Cadogan]

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד. אני מוכרח להיות בחברת אנשים כל הזמן, וכך נמנעת ממני ההצטרפות למשוטטים הניו יורקים שקראתי עליהם וקיוויתי לצעוד בדרכיהם […]

כף רגל מתרוממת, כף רגל נוחתת, והכמיהה שלנו מעניקה לה תנופה בין מנוחה למנוחה. אנחנו כמהים להביט, לחשוב, לדבר, להתרחק, אבל יותר מכול אנחנו כמהים להיות חופשיים. אחנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד – בלי פחדם של אחרים – לכל מקום שנרצה. חייתי בניו יורק כמעט עשור ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים. ולא הפסקתי לכמוה אל הנחמה ההיא שמצאתי בילדותי ברחובות קינגסטון. ממש כפי שההיכרות עם רחובות ניו יורק קירבה אותי יותר ויותר להרגשה של בית, כך מנעה עצמה העיר ממני על ידי אותם רחובות בדיוק. אני הולך בהם, לפעמים בלתי נראה ולפעמים בולט מדי. וכך אני הולך, לכוד בין זיכרון לשכחה, בין זיכרון לסליחה."

(הולך בעור שחור, גארנט קדוגן, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)