meshotet

"שיכרון חושים אוחז במי שצועד ארוכות ברחובות ללא מטרה. כוחה של ההליכה מתגבר עם כל צעד; הולכים ופוחתים פיתוייהן של החנויות, מסעדות הביסטרו, הנשים המחייכות, אך משיכתם המגנטית של פינת הרחוב הבאה, ערימת עלים רחוקה, שם של רחוב, מתחזקת עד שאין לעמוד בפניה. ואז תוקף אותו רעב. אין הוא רוצה לשמוע דבר על מאה האפשרויות להשביע אותו. כמו חיה סגפנית הוא חולף ברבעים לא מוכרים עד שהוא צונח בתשישות מוחלטת בחדרו, המנוכר לו, המקבל את פניו בקרירות."

(לשוטט, מאת וולטר בנימין, מגרמנית הראל קין, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, הוצאת תשע נשמות)

pinoccio.jpg

"[…] אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני. היא מתאימה גם למשוררים ולפילוסופים, ומי שמסוגל ליהנות ממנה לעומק ניחן בודאי ביכולת מסוימת של סגידה ל'התבוננות מלאכית'. עליו להיות מסוגל ליהנות מחברתו שלו ללא תמריצים מלאכותיים של עיסוק בפעילות גופנית אלימה יותר.

[…] ההלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מאמץ שרירי הרגליים משני מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו. רוכב אופניים או שחקן גולף אומרים לי, יכולים לתקשר כך עם עצמם בהפוגות שבין מכות הכדור או הפעלת הכלי. אבל הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ובוננות מודעת למחצה. לכן אצטער אם בשל תענוגות רכיבת האופניים או כל בילוי פנאי אחר יצא מהאופנה המנהג הוותיק של טיול רגלי.

[…] את היום שבו הוכנסתי סופית בסוד מסתרי ההליכה מציינת אבן לבנה… אז ידעתי לראשונה את התחושה המענגת של עצמאות והתנתקות שממנה אפשר ליהנות במהלך טיול רגלי. חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות, אתה סומך על רגליך שלך, עוצר מתי שאתה רוצה, פונה לכל שביל שמושך את לבך, ופוגש מגוון יוצא דופן של חיי אדם בכל פונדק דרכים שאתה בוחר ללינת לילה… אינך חרד לכבודך, והמקטורן של החיים הרגילים כבר נשמט מעליך ונשכח כמו החבילה מעל כתפיו של הנוצרי."

(לסלי סטיבן, בשבחי ההליכה, מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים)

azizimve.jpg

אחרי שלקחתי אותו לבית הספר, לא הצלחתי לחזור הביתה. יום יפה כל כך בחוץ, בהיר ושקט. ולמרות שהבטחתי לעצמי לגמור לסדר את ערימת הניירות הגדולה שמחכה לי על השולחן כבר שבוע ולכתוב מיליון מיילים שעוד לא כתבתי, עצרתי בצד הכביש, בכחול-לבן, וירדתי מהאוטו. זמן שלי, סוף הסמסטר, הם באמסטרדם ואני כאן. יש לי מספיק תירוצים. התחלתי עם קפה הפוך ומאפה גבינה, בבית קפה קטן ונסתר מן העין ברחוב חרל"פ, מדפדפת בחוברת 'זמנים' מ-1981 על סולז'ניצין ורוסיה. אחר-כך שוטטתי ברחובות קטנים ברחביה עד שיפתחו את 'אדרבא' וזמזמתי את 'מיקה', ששמעתי קודם ברדיו. ב'אדרבא', אחרי שהצצתי בכל הספרים החדשים וגם בכמה אחרים, קניתי את 'והכלה סגרה את הדלת' של רונית מטלון, 'אידיוט' בתרגום של נילי מירסקי וספר של אליאס קאנטי, 'Notes from Hampstead', שקרץ לי מחלון הראווה. פרגמנטים קצרים שכתב בין 1954-1971. אולי אלמד אנגלית מקאנטי. בכל יום אתרגם לי פרגמנט. ואז נסעתי למוזיאון.


 

הקדשה בפתח ספר יפה על עיצוב גרפי של פול ראנד: "to all my friends and enemies".

visages-villages

אנשים ומקומות [Visages Villages]

 סרט מסע קטן ושובה לב, אנושי ואופטימי. במאית הקולנוע אנייס ורדה והצלם JR משוטטים ברחבי צרפת, פוגשים אנשים, מקשיבים לסיפורים שלהם ומנציחים אותם על חזיתות בתים, בגדול ובשחור-לבן. הם מצלמים ומצטלמים, מפטפטים ומשתטים, נהנים מכל רגע.

city

"לעיתים יש תחושה של תעיה ללא תכלית בעיר. אנחנו הולכים ברחוב, פונים באקראי לרחוב אחר, נעצרים להתפעל מכרכוב של בניין […] מביטים בפני העוברים על פנינו ברחוב, מנסים לדמיין את החיים שהם נושאים בתוכם, נכנסים למסעדה זולה לארוחת צהריים, יוצאים שוב וממשיכים בדרכנו לעבר הנהר (אם עיר זו יש בה נהר) להשקיף על הסירות החולפות על פנינו או על האוניות הגדולות העוגנות בנמל, אולי שרים בינינו לבין עצמנו אגב הליכה, או שורקים, או מנסים להיזכר במשהו ששכחנו. לעיתים נדמה שאיננו הולכים לשום מקום בשוטטנו בעיר, שאנחנו רק מחפשים דרך להעביר את הזמן, ורק עייפותנו לבדה היא שתקבע לנו היכן ומתי לעצור. אבל ממש כשם שצעד אחד מוליך בהכרח למשנהו, כך מחשבה נובעת בהכרח מקודמתה […] כך שמה שאנחנו עושים באמת כשאנחנו משוטטים בעיר היא פעולת חשיבה, וחשיבה באופן שמחשבותינו מצטרפות לכלל מסע, ומסע זה אינו יותר ואינו פחות ממספר הצעדים שצעדנו, כך שלבסוף אנו יכולים לומר בביטחון שיצאנו למסע ואפילו לא נעזוב את חדרנו, היה זה מסע, ואנחנו יכולים לומר בביטחון שהיינו באיזה מקום, אפילו איננו יודעים היכן הוא המקום הזה."

(פול אוסטר, המצאת הבדידות, 131-132, מאנגלית: משה רון, הספריה החדשה)

halil

"כדי לעשות מה שאתה עושה, אתה צריך ללכת ברגל. ההליכה היא שמביאה לך את המילים, היא שמאפשרת לך לשמוע את המקצב של המילים כשאתה כותב אותן בראשך. רגל אחת קדימה ואחר כך הרגל השנייה קדימה, ההלמות הכפולה של לבך. שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגליים, שתי כפות רגליים. זאת ואחר כך ההיא, ההיא ואחר כך זאת. הכתיבה מתחילה בגוף, היא המוזיקה של הגוף, ואף שיש למילים משמעות, יכולה להיות להן לפעמים משמעות, המוזיקה של המילים – שם המשמעות מתחילה. אתה יושב ליד שולחן הכתיבה שלך כדי לכתוב את המילים, אבל בראשך אתה עדיין הולך, תמיד הולך, ומה שאתה שומע הוא המקצב של לבך, ההלמות של לבך. מנדלשטם: "מעניין כמה זוגות סנדלים בילה דנטה בשעה שכתב את ה'קומדיה'." הכתיבה כצורה פחותה יותר של ריקוד."

(פול אוסטר, יומן חורף, מאנגלית: אברהם יבין, ספריה לעם, הוצאת עם עובד)

legs

"… כי כך אתה רואה את עצמך בכל פעם שאתה עומד לחשוב מי אתה: איש שהולך, איש שבילה את חייו בהליכה ברחובות של ערים."

(פול אוסטר, יומן חורף, מאנגלית: אברהם יבין, הוצאת עם עובד)


פול אוסטר מעורר אמון, למרות שהוא יפה מדי. אני אוהבת לקרוא אותו כשהוא מספר את חייו.

pink

"לטייל," עניתי, "אני פשוט מוכרח כדי להתמלא חיים ולשמור על קשר עם העולם, שבלי לחוש אותו לא אוכל לכתוב אפילו חצי אות וגם לא לחבר שיר בחרוזים, או בפרוזה. בלי לטייל הייתי מת, ועל המקצוע שלי, שאני אוהב אותו בכל לבי, הייתי נאלץ לוותר מזמן. בלי לטייל ולקלוט רשמים לא הייתי יכול לספר שום רשמים וגם לא לחבר חיבור, לא כל שכן נובלה. בלי לטייל לא הייתי יכול לאסוף לי שום חקירות ושום הסתכלויות. אדם פיקח ונבון כמוך יכול להבין זאת בן רגע. בטיול ארכני עולות בדעתי אלף מחשבות שימושיות ואילו הייתי ספון בביתי הייתי נובל וקמל. טיולים אינם רק בריאים בעיני, אלא גם מועילים; הם לא רק מהנים, אלא גם מביאים ברכה. טיול מקדם אותי מבחינה מקצועית ובו בזמן גם מסב לי הנאה אישית; הוא מנחם ומשמח ומרענן אותי, מסב לי עונג ובו בזמן יש לו היכולת להמריץ ולדרבן אותי ליצור מפני שהוא מספק לי נושאים מוחשיים רבים, טובים יותר או פחות, שאחר כך אוכל לעבד אותם בבית בשקידה […]"

(רוברט ואלזר, אפר, מחט, עיפרון וגפרור, מגרמנית: טלי קונס, פרוזה אחרת, הוצאת עם עובד)