שלום שלום לרחוק ולקרוב. בית עגנון, בשיתוף עם מכון טרומן, אירוע הפתיחה של פסטיבל על שלום ופתרון סכסוכים בספרות (הקהל מורכב רובו ככולו מפנסיונרים). בלהה בן-אליהו, פרופ' אריאל הירשפלד והרב יוסף סאקס, קוראים, מדברים, צוחקים ומהרהרים בקול, על מלחמות ומחלוקות בספרים של ש"י עגנון.

[לפני המפגש, סיור קצר בספרייה הגדולה, בחדר העבודה של עגנון. מותר להסתכל, אסור לגעת. בחדר הראשון בעיקר ספרי קודש, משניות, ספרי שו"ת וכו'. בחדר השני, הקטן, בין הספרים על מדפי הספרות: אלף לילה ולילה, שייקספיר, רשומות מועדון הפיקוויקים, דיוקן האמן כאיש צעיר, קורות טום ג'ונס וכל הספרים של קפקא, בעטיפות המקוריות של הוצאת שוקן].


"[…] צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד.

היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה, שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה ווסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם.

אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות, אלו ירמולקאות זקופות ואלו ירמולקאות עגולות, אלו מצנפות מרובעות ואלו מצנפות סגלגלות, אלו גדולות כקנאה ואלו פחותות מכינה, אלו של סמוט ואלו של משי. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קירחים ואלו גבחים. ואין צורך בראש דוקא, ובלבד שיהא מגולה.

כשם שראשיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות. מנענעת כת אחת ראש למזרח מנענעת כת שנייה ראשה למערב. מנענעים ראשיהם זה לזה, אין מנענעים אלא כדי לרוצץ את גולגולותיהם. לפיכך אין נכנסים כאחד לפקח על עסקי המדינה. בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים היה אומר, אלו ואלו דברי אמת."

(שמואל יוסף עגנון, מתוך: סמוך ונראה, פרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, נכתב ב-1942, הוצאת שוקן)

"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)


"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

radio.jpg

התמכרתי לשיחות על ספרים. מקשיבה ומציירת, מקשיבה וסורגת. בהתחלה היתה לי התנגדות לא ברורה להתלהבות הגורפת מפודקאסטים (אולי בגלל המילה, שקצת דוקרת). עד שהבנתי שזו לא הליכה קדימה, אל עתיד טכנולוגי מנוכר, אלא דווקא אחורה, אל תוכניות הרדיו ברשת ב', שאימא שלי היתה מקשיבה להן בשבת בבוקר, בטרנזיסטור במטבח (וגם התוכנית 'לאם ולילד' עם 'חתול בשק', שאהבתי להקשיב לה בצהריים, כשחזרתי מבית הספר ואכלתי מרק).