– אתה מחשיב עצמך בר מזל?

"היתה לי סביבה משפחתית נהדרת כשגרתי בפתח תקווה כילד. הבית היה מוקף בפרדס הדרים ענקי, זה היה כל כך יפה. אחי ואני גדלנו שם. מאוחר יותר, כשגרתי בתל אביב, היתה לי דירה קטנה, שני חדרים, מטבח וחדר אמבטיה, לא רחוק מכאן, שנקנה מירושת סבי וסבתי. הבניין היה בן ארבע קומות בלבד וכולם הכירו את כולם. זה היה כל כך נחמד, ומעולם לא זזתי משם. עם זאת, העבודה שלי ב'הארץ' בשנות השישים והשבעים היתה עבודה קשה. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת כל לילה ולא היה לי זמן לכתוב. אז חשבתי לעצמי: אני חייב לחזור לצרפת ולכתוב. […] זה היה בשנת 1980, נסעתי לפאריס, ושכרתי שם חדר בבניין שהוקדש לאמנים. השכנים שלי היו מוסיקאים, ציירים, פסלים, וביליתי שם ארבע שנים בכתיבת אחד הרומאנים החשובים ביותר שלי, 'התגנבות יחידים'." […]

– ובפאריס אתה נפגש עם אנשים מעניינים?

"לא. אני פשוט נשאר בחדרי וכותב בשקט. אני לא אוהב להתערבב בחוגים חברתיים והם לא מושכים אותי בשום צורה. אני גם לא מכיר סופרים צרפתים. הסופרים הצרפתים האהובים עלי מתו מזמן: אלה הם פרוסט ומוריאק, שכמה מהרומאנים שלו תירגמתי לעברית. למדתי בסורבון, כך שאני יודע צרפתית."

– תחושת הרוגע שאתה משרה סביבך קשורה לעובדה שלמדת כינור בנעוריך?

"אני מרגיש שהחיים כבר גמלו לי כל כך הרבה. כינור הוא רק היבט אחד, אני נהנה במיוחד מהמוסיקה של באך, יש לי אהבה עזה ליצירות שלו ולתקופה שהוא חי בה. הייתי שמח לחזור אחורה בזמן לתקופתו".

(יהושע קנז בראיון לליאו זנג, מתרגם ומחזאי סיני, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 23.10.20)

cake

"[…] אבל אני לא ויתרתי ואחרי שני מכתבים נוספים נפגשנו בחצר של "קפה פטר" בירושלים, מתחת לעץ האורן, הוא עם הגב לקיר האבן ואני עם הפנים לבוגנוויליה סגולה שנשפכה ממנו. בעלת הבית ניגשה, שאלה את עמוס מה שלומו, חייכה גם אלי ושאלה מה נרצה. הוא קפה, אני תה. עוד משהו? איזו עוגה? בדיוק יצאה עוגה טריה מהתנור. "לא תודה". היא לקחה את ההזמנה ועד שהיא חזרה גיליתי שאולי הוא צדק. כיוון שכבר קראתי את כל הספרים שהוא כתב עד אז ואת כל המאמרים, ועברתי גם על כל הראיונות בעיתונות וברדיו, יכולתי לשיר איתו יחד את הטקסט של השיחה שלנו. לתת לו את הקול השני. […] בשולחן לידנו ישבה בחורה צעירה מעל ערימות דפים וכתבה ומדי פעם הרימה את ראשה ובהתה באוויר. חיפשה את המילים? איבדה את החוט? […] הבחורה שלידנו המשיכה לבהות. כמה זמן היא מחפשת מילים? או אולי היא רק עושה את עצמה כאילו היא בוהה באוויר ובעצם מקשיבה לעמוס […] אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אני הזמנתי עוד כוס תה והוא הזמין עוגה, השיחה זרמה ולאט לאט התפצלה לשני קולות ששרו את אותה מלודיה באוקטבות שונות. הוא אמר משהו על כך שמותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב […]"

(נורית גרץ, מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות, הוצאת דביר)


שבת בבוקר, קוראת במיטה את 'מה שאבד בזמן' של נורית גרץ, סיפור הידידות ארוכת השנים בינה לבין עמוס עוז. עוקבת בהנאה אחר השיחה המתמשכת בין השניים, כמו הבחורה שצותתה להם ב"קפה פטר", כשנפגשו בפעם הראשונה. אחר כך אני לא מתאפקת והולכת להציץ בפגישה הראשונה של מיכאל וחנה גונן בקפה "עטרה", לחפש קווי דמיון, אבל לא מוצאת. (הכתיבה של נורית גרץ מגרה את בלוטות הקריאה שלי, עכשיו מתחשק לי לקרוא שוב את 'מנוחה נכונה', ואת 'מקום אחר' ו'ארצות התן', שנדמה לי שלא קראתי).

siha.jpg

"אני רוצה לספר לך על מורה שהיה חבר לדרך ובמידה מסוימת גם מורה עבורי. הייתי ברטריט אישי בהודו, בחדר קטן בתוך אשרם, והוא לימד באשרם סמוך. הוא נהג לבוא לחדרי פעם בכמה ימים ב-05:30 בבוקר, והיינו יושבים ומשוחחים. הוא היה מנשק את כפות רגליי מיד כשנכנס. זו הדרך ההודית לבטא את הערכתו לתרגול שלי. גם אני קדתי לרגליו מאותה סיבה. לאחר מכן היינו משוחחים וחשתי שכל שאלה ששאלתי צנחה לתוך חלל עצום. חשתי בחלל הזה מאחורי עיניו. שאלה על אורז ואפונה או על התנודה העדינה ביותר בתודעה – הוא תמיד היה עונה באותו אופן. כל מה שהנחתי מולו היה חוזר באופן ספונטני, מיידי, בלי מקור של מחשבה ברורה מאחוריו, נובע כמו הד מתוך אותו חלל גדול.

זו צורת הוראה מאוד אינטימית. הוא לא מורה שלי ולא פגשתי אותו לפני כן או אחרי כן, אבל קרה בינינו משהו עוצמתי ובלתי נשכח. אני מילאתי את תפקיד התלמיד והוא מילא את תפקיד המורה. אולי בהזדמנות אחרת התפקידים היו מתהפכים ואני הייתי מסייע לו במסע שלו, אבל זו הייתה המסגרת שבחרנו והייתה ביניו הסכמה ללא מילים. אני הייתי מרוצה מכך והוא שמח לספק זאת."

(ערות בחיי היומיום, סטיבן פולדר, פרדס הוצאה לאור)

פנאי / זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאיֹ שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

(מתוך: פנאי, זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1967)