siha.jpg

"אני רוצה לספר לך על מורה שהיה חבר לדרך ובמידה מסוימת גם מורה עבורי. הייתי ברטריט אישי בהודו, בחדר קטן בתוך אשרם, והוא לימד באשרם סמוך. הוא נהג לבוא לחדרי פעם בכמה ימים ב-05:30 בבוקר, והיינו יושבים ומשוחחים. הוא היה מנשק את כפות רגליי מיד כשנכנס. זו הדרך ההודית לבטא את הערכתו לתרגול שלי. גם אני קדתי לרגליו מאותה סיבה. לאחר מכן היינו משוחחים וחשתי שכל שאלה ששאלתי צנחה לתוך חלל עצום. חשתי בחלל הזה מאחורי עיניו. שאלה על אורז ואפונה או על התנודה העדינה ביותר בתודעה – הוא תמיד היה עונה באותו אופן. כל מה שהנחתי מולו היה חוזר באופן ספונטני, מיידי, בלי מקור של מחשבה ברורה מאחוריו, נובע כמו הד מתוך אותו חלל גדול.

זו צורת הוראה מאוד אינטימית. הוא לא מורה שלי ולא פגשתי אותו לפני כן או אחרי כן, אבל קרה בינינו משהו עוצמתי ובלתי נשכח. אני מילאתי את תפקיד התלמיד והוא מילא את תפקיד המורה. אולי בהזדמנות אחרת התפקידים היו מתהפכים ואני הייתי מסייע לו במסע שלו, אבל זו הייתה המסגרת שבחרנו והייתה ביניו הסכמה ללא מילים. אני הייתי מרוצה מכך והוא שמח לספק זאת."

(ערות בחיי היומיום, סטיבן פולדר, פרדס הוצאה לאור)

פנאי / זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאיֹ שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

(מתוך: פנאי, זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1967)

tv.jpg

שיטת קומינסקי (Kominsky Method). סדרת טלוויזיה בשבילי. בלי אלימות, מין ופסיכופטים בכל מיני צבעים. שני גברים מבוגרים, חברים הרבה שנים, שלא ברור מה מחבר ביניהם, מדברים, רבים ושותקים (על הגיל, על המוות, על משחק). מייקל דאגלס (מורה מזדקן למשחק שצריך ללמוד להביע רגשות) ואלן ארקין (אלמן טרי ששונא את כולם מלבד את אשתו שאיננה), נהדרים ביחד ובנפרד.

Lytton Strachey

יום רביעי, 15 בספטמבר (1920)

"[…] ליטון התארח אצלנו מיום שישי עד יום שלישי. הלכנו ברגל עד קינגסטון תוך כדי שיחה, וחזרנו דרך המישורים תוך כדי שיחה. להוציא צללים שחולפים בו ומניחים אותו רגוז, הוא חביב כעת באופן עקבי. […] מאחר ובורכנו במזג אוויר נאה, יכולתי להשקיף מחלוני מבעד לעלי הגפן ולראות את ליטון יושב בכיסא נוח וקורא. הוא חבש מגבעת לבד לבנה ולבש את הבגדים האפורים הרגילים. ארוך והולך וצר כמו תמיד. נראה כה מתון ואירוני, זקנו בדיוק נגזז. כמו תמיד, הוא הותיר בי רשמים שונים: ברק, כנות עדינה אך קשת עורף, מהירות הבזק, משהו נרגז ונוקדני, משהו שחי ללא הפוגה, סובל, משקף מצבי רוח. עדיין הוא יכול להסתגר בדרך היהירה ההיא שהייתה מעוררת את חמתי. עדיין יכול להפגין עליונות עלי, לבוז לי – כלומר למוסר שלי, לא לשכלי. ובכן, אני יכולה לצעוד ולשוחח אתו שעות על גבי שעות."

(וירג'יניה וולף על ליטון סטרייצ'י, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)

Eliraz

"את יודעת, שירה, בכל ספר יש לפחות שלושה ספרים: הספר שאת קראת, הספר שאני כתבתי, שמוכרח להיות שונה מהספר שאת קראת, אבל יש שם גם ספר שלישי: זה הספר שהייתי כותב אילו היה לי די כוח. די כנפיים. הספר הזה, השלישי, הוא הטוב שבין השלושה. אבל בכל העולם אין אף אחד מלבדי שמכיר את השלישי הזה ואין אף אחד מלבדי שמתאבל עליו… אני לא יודע, אולי יש בעולם סופרים, אמנים, שלא מתפשרים אף פעם… אבל אני, אני יודע שבלי להתפשר אי אפשר לגמור שום עבודה. שום עבודה. וגם את יודעת את זה… חושבים שפשרה היא מילה גסה. בעיקר צעירים אידיאליסטים נלהבים, חושבים שפשרה זה דבר קצת נכלולי, רכרוכיות, אי יושר, אופורטוניזם. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא מילה נרדפת לחיים. וההפך מפשרה זה קנאות ומוות."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

ballash.jpg

"מדי פעם אני שואל את עצמי מאיפה באים הסיפורים, ואני לא כל כך יכול לענות. תראי, מצד אחד אני כן יודע, כי אני כל החיים חי חיי מרגל… אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור בקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרוא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם, או שאני מסתכל על הבגדים, או מסתכל על הנעליים – נעליים תמיד מספרות לי המון. מסתכל על אנשים. מקשיב. 

… את יודעת מה, אני אגיד לך ככה, בזמן שאני כותב מאמר, בדרך כלל אני כותב כי אני כועס. הכוח המניע הראשי זה שאני כועס על משהו. אבל כשאני כותב סיפור, אחד הדברים שמניעים את היד הזאת הוא הסקרנות. סקרנות כזאת שאני לא יכול לרוות אותה. נורא מסקרן אותי להיכנס לעור של אחרים. ואני חושב שסקרנות, לא רק שהיא תנאי הכרחי לכל עבודה אינטלקטואלית, היא גם סגולה מוסרית. זה גם אולי הממד המוסרי של הספרות."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

הקריאה בספר השיחות בין עמוס עוז לשירה חדד, היא פשוט תענוג. כמו לאכול בהיחבא ממתק מתחת לשמיכה. קוראת ומדי פעם פורצת בצחוק קצר, מופתע. הכריזמה של עוז מבצבצת גם כשלא רואים או קוראים אותו ישירות. אוהבת את הסיפורים הקטנים, את הדימויים השאולים מעולמות שונים, שהוא יודע לשלוף ולשבץ במקום וברגע הנכון.