16 שנה לעלי מוהר.


"[…] כשאדם מגיע לשנות בינה ועצה הוא מתחיל בדרך כלל להבין שראוי לו למשל לשמור על בריאותו: לעמל את הגוף, לאכול במידה ולשתות במידה, ולא, נניח לעשן ללא הרף ככסיל, בלי תכלית ובלי טעם; מי שחי וגדל בארץ ואולי התנסה בשלוש או ארבע – או חמש או שש – מלחמות במהלך חייו, אולי כבר אינו שש ממש אלי קרב, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה. גם בחייו האישיים יש שהוא לומד את סגולת המתינות ואת היכולת לוותר, בידעו כבר שלא את הכול אפשר להשיג, וגם מה שאפשר אינו מושג בהכרח בכוח…

בהיותו שרוי בהלך נפש פילוסופי ומלא תבונה זה, יש שנמלא האדם תקווה. נדמה לו שהעולם מתבגר ומחכים יחד איתו; שגם בצד השני יש ודאי הבנה גוברת והולכת שכך לא כדאי, וכך אי אפשר להמשיך; גם בצד השני יש ודאי גברים ונשים במטב שנותיהם, כמוהו, אמנם לא קבילים חיצונית לדאבונו, אך כאלה שאפשר לשבת ולסגור עמם עניין בשקט, בהבנה מרבית..

מתוך הרהורים נעימים ממין זה הולך האדם ברחוב הריק, ידיו שלובות לו מאחורי גבו, ואז כשהוא מגיע לפינת הרחוב, מתגלים לעיניו לפתע רבבות צעירים חורקי שן, לא מגולחים, מלאי עזוז, שדמם סמוק בעורקיהם והם מעשנים כמו קטרים ומוכנים להתחיל הכול מהתחלה, הכול, כי בשבילם הכול רק מתחיל ברגע זה. הם חדשים לגמרי, זה מקרוב באו, ואין הם מוכנים לוותר על דבר ממה שהעולם צופן עבורם – לא על התקפת הניקוטין הראשונה ולא על המלחמה הבאה, שלהם תהיה המלחמה הראשונה, שתמיד היא המושכת והמפתה מכולן.

מניד אז האדם ראש בראותו את תקוותיו עולות בעשן, ובהבינו בפליאה כי העולם אינו חדל להתרחש בלי הרף, הוא שואל את עצמו קושיה אחרונה לשנה זו."

(עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד, 2016)

[שתי לאה גולדברג]

"[…] את שתי מולדותיה אני חולקת איתה, וגם את הכאב, ואף הרבה יותר מזה. […] אני מניחה שההרגשה הלשונית הזאת נבעה מתחושת שותפות שחשתי מיד עם המשוררת, גם בלי שהכרתי את קורות חייה. נדמה לי שבשלב הזה אפילו לא ידעתי שגולדברג היא בת ליטא, כמוני: המורה לספרות לא טרחה לספר לנו את הביוגרפיה של המשוררת. היא הביאה את השירים מצולמים על דפי עבודה חסרי נשמה, שנפלטו ממכונת הצילום הבית ספרית – בלי ספר מסביב, בלי תמונה של המשוררת עם סיגריה, בלי שום מידע. משוררת בחלל. אבל אני זיהיתי את החלל הזה מיד, ובתוכו – את השפה המסוימת הזאת שלה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. השפה שלי. […] היא יכולה לתאר את תל אביב, את ברלין, או אפילו את קיבוץ מגידו – אני תמיד אקרא את ספריה מבעד לעיניים שראו את הנוף הליטאי בשנות החיים המעצבות ביותר. בדיוק כמוה. […] השפה הופכת לבית האמיתי, למקור לשייכות ולזרות גם יחד, למקום האושר והכאב ולמקום היחיד שבו יכולות להתקיים שתי המולדות שלהן, שלה וגם שלי. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

אורן/ לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

(מתוך: לאה גולדברג, שירים, ב, ספרית פועלים)

מחפשת אצל ישראל אלירז כמה מלים טובות ומוצאת, גם אם לא שלו:

"[…] יש ספר של אלן דה בוטון ששמו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיני. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד פעמי. אדרבה, השינוי המדובר כאן הוא שינוי מתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

"[…] כשאנשים חושבים על שירה, הם חושבים לרוב על משהו שירי במופגן. דיבור מקושט, ססגוני. הקישוט נובע לפעמים מן ההרגשה שה"פלא" שאלירז מדבר עליו דורש בהכרח דיבור מפליא. שיר טיפוסי של אלתרמן כמו שואב אל מרקמו המילולי את כל אנרגיית הפלא הזאת, וכך השיר הופך להיות בעצמו לדבר מופלא כמו זר פרחים. אלירז כותב שירה אחרת. צבעי השיר שלו אינם גלויים לעין באופן האלתרמני. אבל ביסודו של דבר השורש הוא אחד […] השירה של אלירז מנסה לדבר על הפלא בלשון לא פלאית. בלשון הדיבור הפשוט. […] אחרי קריאת שיר של אלתרמן אתה זוכר את השיר; אחרי קריאת שיר של אלירז אתה זוכר את עצמך קורא את השיר. צבעיו של אלירז שקופים יותר. אבל אלירז ואלתרמן רואים את העץ ואת האש באותן עיניים. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך אחרית הדבר לספר 'דברים דחופים' של ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

walking

"את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתייה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאיתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה. […]

שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי־ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". […]

לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטרייה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.

מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט, אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות. […]"

(דרור בורשטיין, רוב האנשים קוראים לזה גשם. אפשר גם אחרת, מוסף 'הארץ' 26.11.21)

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

אַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
וְזוֹכֵר. אַתָּה נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר
בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה
תִּקָּלַע לִכְאֵב גָּדוֹל, לְאֵין־מוֹצָא. אַתָּה מְבַקֵּשׁ
לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר גַּם לֹא לְדַבֵּר עָלָיו
(בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה). הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר,
כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַיֵּשׁ צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי
שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק אוֹתָן, וְאֵין
לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה)

(ישראל אלירז, יושב ושותק ורואה, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)