walking

"את הגשמים שירדו עלינו לאחרונה אפשר לתפוס כמשאב: מי שתייה, מים לחקלאות. אבל עבור כמה מאיתנו הגשם אינו רק מצרך, אלא מצב רוח. יש הלוך נפש מיוחד שעולה בתוכנו כשיורדים הגשמים הראשונים. כאילו משהו צומח בפנים ומגיב לממטרים ולשינוי באוויר, כמו פטריות. קל להתעלם מזה ולחזור לאקלים המבוקר של מכוניות ומשרדים. אבל היו אנשים רבים במרוצת הדורות שהגשם הביא אותם לעצירה. […]

שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי־ספרדי שאת שנת האלף להולדתו אנו מציינים בימים אלה, ראה ענני גשם וכתב: "עָבֵי שְׁחָקִים כַּשְׁוָרִים גָעוּ כִּי הַסְתָיו זָעַף וּפָנָיו רָעוּ". […]

לאור זה אפשר להבין בני אדם, כמו אבן גבירול, שמכירים בתיווכו המתמיד של הדמיון ואף מרחיבים אותו ביחס לכל העולם. המשוררים יודעים שהמילים הן משחק, ורק כמשחק הן עניין רציני: כמו רצינות של שחקני שחמט, כדורגל או תיאטרון. ברור שענן אינו שור, אבל ברור לא פחות שהרבה יותר נפלא להרים ראש אל עננים, ברחוב אבן גבירול החפוּר בתל אביב, ולהיזכר בשוורים הגועים האלה מתחת למטרייה. שורה כזאת יכולה להציל את השעה, שיר יכול להציל יום שלם, והשירה יכולה להציל את החיים.

מה פירוש להציל? שלכמה רגעים שׂמת לב לעולם, לעננים במקרה זה. שלרגע מסוים שמחת בעולם, אהבת את העולם, פחדת מהעולם. אבל לא היית אדיש לו. ראית בו משהו כמו שור מעופף. והשוורים בשיר לא "מסתירים" את העננים. הם מחבּרים אותנו אליהם טוב יותר, ממש כמו שפסקול טוב של סרט לא מסתיר את הסרט, אלא מעבּה אותו, משפר אותו, נותן לו משמעות. […]"

(דרור בורשטיין, רוב האנשים קוראים לזה גשם. אפשר גם אחרת, מוסף 'הארץ' 26.11.21)

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות שנעלמו, ורק אני רואה אותם.


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

אַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
וְזוֹכֵר. אַתָּה נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר
בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה
תִּקָּלַע לִכְאֵב גָּדוֹל, לְאֵין־מוֹצָא. אַתָּה מְבַקֵּשׁ
לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר גַּם לֹא לְדַבֵּר עָלָיו
(בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה). הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר,
כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַיֵּשׁ צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי
שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק אוֹתָן, וְאֵין
לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה)

(ישראל אלירז, יושב ושותק ורואה, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[יהואש. סופר ומשורר יידי, מתרגם התנ"ך ליידיש]

יידיש. סרט נפלא של נורית אביב שראיתי בפסטיבל הדוקו.טקסט של הספריה הלאומית. שבעה צעירים, ממקומות שונים בעולם (ברלין, פריז, ווילנה, וורשה, תל אביב) מספרים בשפות שונות על אהבתם ותשוקתם ליידיש. מרואיינים שקשה להסיר מהם את המבט, צילום נהדר שנע בין פנים לחוץ ושפה מענגת. כל אחד מהמרואיינים מציג משורר אהוב ומקריא שיר שלו ביידיש. פשוט יפהפה.

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

"[…] הם מסתכלים עלי בעיניים משועממות, מצד אחד הכל מובן, למה אני שואלת שאלות, מצד שני שום דבר לא מובן. דליה רביקוביץ עומדת בינינו, אבל רק אני אוחזת בטלית, ואף אחד לא מושך מהצד השני. אני מרגישה באופן מוחשי כמה אף אחד לא מושך בצד השני.

אני שומעת את הטון של רביקוביץ, הוא מהדהד אצלי, ואני אוהבת אותה אהבה שלמה, זו רק אני והיא בכיתה, אף אחד לא אתנו. אני מצליחה להעביר משהו מזה? כמה אפשר לדבר על אהבה אם אף אחד לא מבין? איזו משמעות יש לאהבה אם היא תמיד כל כך פרטית? למי זה עוזר שאני מתענגת על השיר הזה אם אני פשוט לא מצליחה להסביר? ואני לא מצליחה להסביר. אני משלימה עם זה: השיר הזה לא יעבוד בכיתה הזאת. אביא שיר אחר. והם מתבוננים על האהבה הפרטית שלי, נשארים מבחוץ. שוב אני לבד עם האהבה, מגמגמת אותה, לא מוצאת מלים. […]"

(טפת הכהן-ביק, רק התחלתי וכבר נבלענו לתוך משבצות שותקות במחשב, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 23.10.20)