שוב ראיתי את 'פטרסון' של ג'ים ג'רמוש. התמימות שבו, מעוררת בי אופטימיות (אף פעם לא הצלחתי לראות אותו בשלמותו, מההתחלה עד הסוף, בכל פעם אני מפספסת משהו באמצע, או מאבדת את הסבלנות).

אַתָּה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֵק וְרוֹאֶה וְחוֹשֵׁב
וְזוֹכֵר. אַתָּה נוֹגֵעַ בִּכְתֵפוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר
בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְאֵין מִי יֹאמַר לְךָ, דַּי, אַתָּה
תִּקָּלַע לִכְאֵב גָּדוֹל, לְאֵין־מוֹצָא. אַתָּה מְבַקֵּשׁ
לְדַבֵּר עַל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר גַּם לֹא לְדַבֵּר עָלָיו
(בָּזֶה עוֹסֵק הַסֵּפֶר הַזֶּה). הַיּוֹם כְּבָר בָּרוּר,
כְּדֵי לִהְיוֹת לְיָדֵנוּ הַיֵּשׁ צָרִיךְ מִלִּים וּכְדֵי
שֶׁנִּהְיֶה לְיָדוֹ עָלֵינוּ לִמְחֹק אוֹתָן, וְאֵין
לְקַצֵּר אֶת הַדֶּרֶךְ בֵּין שְׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת
(עֲלֵיהֶן מְדַבֵּר הַסֵּפֶר הַזֶּה)

(ישראל אלירז, יושב ושותק ורואה, מבחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[יהואש. סופר ומשורר יידי, מתרגם התנ"ך ליידיש]

יידיש. סרט נפלא של נורית אביב שראיתי בפסטיבל הדוקו.טקסט של הספריה הלאומית. שבעה צעירים, ממקומות שונים בעולם (ברלין, פריז, ווילנה, וורשה, תל אביב) מספרים בשפות שונות על אהבתם ותשוקתם ליידיש. מרואיינים שקשה להסיר מהם את המבט, צילום נהדר שנע בין פנים לחוץ ושפה מענגת. כל אחד מהמרואיינים מציג משורר אהוב ומקריא שיר שלו ביידיש. פשוט יפהפה.

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

נתן זך.

"[…] הם מסתכלים עלי בעיניים משועממות, מצד אחד הכל מובן, למה אני שואלת שאלות, מצד שני שום דבר לא מובן. דליה רביקוביץ עומדת בינינו, אבל רק אני אוחזת בטלית, ואף אחד לא מושך מהצד השני. אני מרגישה באופן מוחשי כמה אף אחד לא מושך בצד השני.

אני שומעת את הטון של רביקוביץ, הוא מהדהד אצלי, ואני אוהבת אותה אהבה שלמה, זו רק אני והיא בכיתה, אף אחד לא אתנו. אני מצליחה להעביר משהו מזה? כמה אפשר לדבר על אהבה אם אף אחד לא מבין? איזו משמעות יש לאהבה אם היא תמיד כל כך פרטית? למי זה עוזר שאני מתענגת על השיר הזה אם אני פשוט לא מצליחה להסביר? ואני לא מצליחה להסביר. אני משלימה עם זה: השיר הזה לא יעבוד בכיתה הזאת. אביא שיר אחר. והם מתבוננים על האהבה הפרטית שלי, נשארים מבחוץ. שוב אני לבד עם האהבה, מגמגמת אותה, לא מוצאת מלים. […]"

(טפת הכהן-ביק, רק התחלתי וכבר נבלענו לתוך משבצות שותקות במחשב, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 23.10.20)

"אף על פי ששירה חשובה בעיני ומרבה להעסיק אותי – ועם השנים יותר ויותר כך – לכתיבה אני בדרך כלל מגיע לאחר שפרעתי, או נדמה לי שפרעתי, חובות אחרים. שירים הם, למעשה, אחד הדברים היחידים, שאינני 'חייב' לאיש. גם לעצמי לא. זו, אולי, אחת הסיבות לכך שאני דוחה אותם בכל פעם. אולי יש כאן איזו יראה. אולי משהו אחר. אינני בטוח שאני יודע על זה מספיק. בדרך שאינה לגמרי מובנת לי, כתיבת שירים שייכת איכשהו לסוג מסוים של היגיינה, במובן הרחב של המושג, ולחוש הסדר הכללי שלי. אבל הרי אי אפשר לקום ולחשוב שירה, או לכתוב שירה, מדי בוקר. גם אם יש לך כל הפנאי שבעולם. אני חושב שלי נחוץ איזה לחץ, אולי אפילו חרטה מסוימת. משהו מסוג החרטה על זמן שמתבזבז. ועם הזמן פיתחתי לי מערכת ענפה של עיכובים, בנוסף לאלה שיש כבר בלאו-הכי."

(ישראל פנקס, מתוך ראיון להלית ישורון, 'איך עשית את זה?' ראיונות 'חדרים', בהוצאת הספריה החדשה)

"[…] הרגע שנפער בין דיבור לדיבור הוא הרגע שנשאר, הוא הרגע שהשירה מבקשת לתפוש. לא במקרה מלאים שיריו של גורביץ' רגעים בנליים כגון זה — לא כדי לבטא את המציאות היומיומית, אלא כדי למחוק אותה ולחדור דרכה אל העולם האחר של הלשון — ושל השתיקה שהלשון מאפשרת."

(שמעון זנדבנק על השירה של זלי גורביץ, להתחיל במלים ולמצוא בהן את העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 7.2.20)

טוביה ריבנר.