איגרת אל הילדים | אלי אליהו
אני כותב אל המעתיקים.
אל הלוחשים בחשש זה אל זה.
אל החורתים את אהבתם על השולחנות.
אל המאחרים. אל אלה שבוהים
מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים
את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה.
בשביל אלה שתמיד יושבים
בקצה. בשביל זה שקם
פתאום ויוצא.



"[…] החיים מחוץ לבית הספר מעודדים אנשים לבחור ללמוד נושאים שקשורים לתוכנית החיים שלהם ולממש את כישוריהם. מדוע שלא נאפשר זאת לתלמידים בבית הספר? תלמידים שילמדו מתוך בחירה תוכנית לימודים גמישה, מותאמת ומאתגרת, ויממשו במהלך הלמידה את כישוריהם ואת תוכניות החיים הראשוניות שלהם, ילמדו בעניין וביעילות — על בסיס מערכת ההפעלה האנושית — ויהיו "לומדים לכל החיים"."

(יורם הרפז, איזה אסון יקרה אם נאפשר לתלמידים לבטא את התשוקות שלהם, מוסף 'הארץ')

צועדת בחושך מתחנת האוטובוס הביתה, מסכה על הפה, משקפיים על העיניים, אדים על המשקפיים, אוזניות באוזניים. דני ליטני ומזי כהן שרים: "זה היה סיפור של חורף, לא יותר…"

זְמַן־מָה אַחֲרִי שֶׁהִגַּעְתִּי

לַשָּׁלָב בַּחַיִּים

שֶׁאֲנָשִׁים מַעֲדִיפִים לְהַצְבִּיעַ עָלָיו אֵצֶל אֲחֵרִים

אֲבָל לֹא אֵצֶל עַצְמָם, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל. צִלְצֵל עוֹד וָעוֹד

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם זָקוּק לִי,

אַף כִּי זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.

שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה, מְנַסָּה לִבְחֹן

אֶת הַצִּלְצוּל. הָיוּ בּוֹ

הַהִתְעַקְּשׁוּת שֶׁל אִמִּי וְהַמְּבוּכָה

הַמְּיֻסֶּרֶת שֶׁל אָבִי.

כְּשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, הָיָה הַקַּו מֵת.

אוֹ, אוּלַי הַטֶּלֶפוֹן עָבַד וְהַמְּטַלְפֵּן מֵת?

אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה זֶה הַטֶּלֶפוֹן, אֶלָּא, אוּלַי הַדֶּלֶת?

(לואיז גליק, מאנגלית: קובי מידן)

בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).

אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)


"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.

טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)

carr

שבת בבוקר, יום יפה. הילדים ישנים. הוא ואני חומקים בלאט מן הבית. נכנסים למכונית ונוסעים אל הלא-נודע. שירים עבריים יפים ברדיו, דרכים צרות מתפתלות בין הרי ירושלים. שמש ומזגן. נוסעים ושרים: 'אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה?', 'והדרך עודנה נפקחת לאורך', 'לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות', 'ארלדירלדדה'… (עוצרים להצטלם על רקע שביל מאובק בהרטוב, עושים סיבוב ברמת-רזיאל לחפש בית יפה עם נוף) וכשחוזרים הביתה כעבור ככה וככה שעות, הילדים עדיין ישנים.

 


 

(ההפגנות נמשכות כסידרן).