[…]
עַכְשָׁו הוּא אֵינוֹ עוֹד עַל אֶרֶץ.
אַךְ הוּא עוֹד שָׂמֵחַ בְּקֶצֶף גַּלֵּי הַלִּילָךְ.
וְיֵשׁ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא חָלַף בִּיעָף הַזְּמַן.
רַק לְרֶגַע עָזַב אֶת בֵּיתוֹ הַמְחֻלָּן.

גבריאל פרייל

(מתוך: איגרת קטנה מניו יורק, מבחר שירים בהוצאת 'זוטא', הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק)

יום שישי, ערב שבת. כל המשימות שהייתי צריכה לעשות, להספיק, לסיים במהלך השבוע – נדחקו, נדחקו, נדחקו… עד שהגיעו לכאן! (כמו נהג אוטובוס שמעלה עוד ועוד נוסעים, אפילו שזה לא אוטובוס אקורדיון).

שוב הגיעה העונה הזו בשנה, בה הוא ואני נאלצים, בשל תפקידנו כמפקחים מטעם, לסור לאתרי הטבע הקרובים לביתנו, להעפיל אל ההרים, להשפיל אל הגאיות ולוודא באופן אישי: שכל הרקפות פורחות, הכלניות מאדימות והשקדיות יפהפיות.