זְמַן־מָה אַחֲרִי שֶׁהִגַּעְתִּי

לַשָּׁלָב בַּחַיִּים

שֶׁאֲנָשִׁים מַעֲדִיפִים לְהַצְבִּיעַ עָלָיו אֵצֶל אֲחֵרִים

אֲבָל לֹא אֵצֶל עַצְמָם, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל. צִלְצֵל עוֹד וָעוֹד

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם זָקוּק לִי,

אַף כִּי זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.

שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה, מְנַסָּה לִבְחֹן

אֶת הַצִּלְצוּל. הָיוּ בּוֹ

הַהִתְעַקְּשׁוּת שֶׁל אִמִּי וְהַמְּבוּכָה

הַמְּיֻסֶּרֶת שֶׁל אָבִי.

כְּשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, הָיָה הַקַּו מֵת.

אוֹ, אוּלַי הַטֶּלֶפוֹן עָבַד וְהַמְּטַלְפֵּן מֵת?

אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה זֶה הַטֶּלֶפוֹן, אֶלָּא, אוּלַי הַדֶּלֶת?

(לואיז גליק, מאנגלית: קובי מידן)

בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).

אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)


"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.

טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)

carr

שבת בבוקר, יום יפה. הילדים ישנים. הוא ואני חומקים בלאט מן הבית. נכנסים למכונית ונוסעים אל הלא-נודע. שירים עבריים יפים ברדיו, דרכים צרות מתפתלות בין הרי ירושלים. שמש ומזגן. נוסעים ושרים: 'אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה?', 'והדרך עודנה נפקחת לאורך', 'לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות', 'ארלדירלדדה'… (עוצרים להצטלם על רקע שביל מאובק בהרטוב, עושים סיבוב ברמת-רזיאל לחפש בית יפה עם נוף) וכשחוזרים הביתה כעבור ככה וככה שעות, הילדים עדיין ישנים.

 


 

(ההפגנות נמשכות כסידרן).

 

kav

"איך להתגעגע. מי שאמר לך שהחוכמה היא להסתפק במה שיש, אתה יכול לירוק בפניו. החוכמה היא להתגעגע למה שאין. וככל שיש יותר, כך נאה ויאה יותר להתגעגע למה שאין, ומה שאין, מרובה לאין ערוך על כל מה שיכול להיות. […] לכן טוב להרבות בנסיעות. מרבה נסיעות, מרבה געגועים. ומה בנוגע לכל המקומות שבכלל אינם? זה באמת נפלא. המקום שאיננו, הוא תמצית כל מה שחיפשת בכל המקומות שישנם, ולא מצאת. אה, המקום הזה שאיננו! […] אבל היפה מכל הוא לעצום עינים, ולהתגעגע בדיוק אל הדבר אותו אתה עושה בדיוק באותו הרגע. בלי הגעגועים האלה להווה, אין ערך גם להווה. אפילו אין צורך לעצום את העיניים. אפשר לעשות הכל גם בעיניים פקוחות, למה לא? פקח עיניך, וחשוב בגעגועים על הנערה שאתה מחזיק בזרועותיך, ועל היין הטוב ששתית. ומדוע בגעגועים? כי העניין הזה לא יחזור שוב. הוא חד פעמי, וזה קרה רק לך ורק פעם, אחת, ורק עכשיו, ורק כך. אתה יכול לחזור על האירוע הזה שוב ושוב בדמיונך, ולפתע היין נעשה צלול יותר ועז יותר, וכל החיים נעשים חריפים יותר. […]"

(עמוס קינן, ספר התענוגות, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970)