בזמן האחרון אני מתלבשת כל כך משעמם… הבגדים מפהקים לי בפרצוף.

שוב הגיע ה-19 לחודש ועימו המשימה המשמימה לסכם את כל ההכנסות וההוצאות של החודש ולשלם מיסים בהתאם… בהבעה של רצון טוב אני עורמת את כל הקבלות על שולחן העבודה (ואז קוראת קצת בבלוג, מכינה קפה, ואולי גם כריך קטן, עולה למעלה, יורדת למטה, קופצת רגע לגינה, מכינה עוד קפה, עוברת על המיילים, עושה וורדל, שואבת מים מן הבאר).

"… לשגרה יצא שם רע. דרוש ריגוש, חידוש, מימוש עצמי. שגרה זהה לשעמום, להליכה בתלם, לאפרוריות. שגרה מעלה דמותו של פקיד זוטר בגוברניה רוסית, של ביורוקרט נוקשה במונרכיה האוסטרית־הונגרית. שגרה קוצצת כנפיים, חונקת כל שינוי. שגרה היא סתם פיהוק — עד שמגיעים לזיקנה. ואז השגרה משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה.

הבית המגן, ההליכה הבטוחה בחשכת לילה בלי להיתקל בדברים, שעת הקימה, הרוטינה (ביטוי ידידותי יותר משגרה) של שחייה, מקלחת, ארוחת בוקר, כתיבה. החפצים במקומם הקבוע, פעם בשבוע כביסה, פעם בשבועיים ניקיון יסודי, פעם בחודש מספרה, שנים אותה התספורת. הפנים המוכרות של הירקן, פקידת הדואר, החשמלאי. המכונית העתיקה. חדשות של חמש. שיחת הטלפון הקבועה בשעה שבע בערב. עוד יום של שגרה נינוחה. לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד השיבושים."

(רות בונדי, מתוך טקסט אישי, שהתפרסם במלאת שנתיים למותה, במוסף 'הארץ')

(כשישבנו בשבת במסתור הקריר והנעים בעמק הצבאים והסתכלנו דרך חלון צר על בריכת המים הקטנה עם שושני המים, הציפורים ועופות המים, הוא צילם ואני חשבתי מחשבות. חשבתי מחשבות מעניינות על שעמום ועל התבוננות וחשבתי ששוב אני לא מצליחה לזכור את השמות של הצמחים ובעלי החיים שאני רואה, לא יודעת להבחין בין צבי לצביה, בין צפרדע לקרפדה. אני יודעת לזהות דיוקנאות של אמנים, משוררים וסופרים, אבל לא של ציפורים ופרחים. נהנית רק להתבונן בהם ולהתרשם מיופיים).

למי שאוהב להתבונן באנשים, אף פעם לא משעמם.

"את חיי האמן אפשר להגדיר, בצורה סכמטית, בשניים או שלושה שלבים. בשלב הראשון אתה מוצא, או מציב לעצמך, שאלה גדולה. בשלב השני אתה עמל למצוא לה תשובה. ואז, אם זכית לחיות מספיק, אתה מגיע לשלב השלישי, שבו אותה שאלה גדולה מתחילה לשעמם אותך ועליך לחפש דברים חדשים."

(ג'. מ. קוטזי, מתוך: כאן ועכשיו, מכתבים 2008-2011, פול אוסטר וג'.מ. קוטזי, מאנגלית: ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד)

 

מנסה לעשות ספר שאין לו מתודה ברורה, לא יודעת למי הוא מיועד ומה בדיוק אני רוצה שיהיה בו. מנסה לעבוד מתוך חופש, שהוא בעצם כאוס מוחלט. מאבדת קנה מידה: מה יפה? מה מעניין? מה משעמם?

בתקופה האחרונה אני קוראת את עיתון השבת כמעט מחוף לחוף. קוראת-מכרסמת את המוספים לפי סדר קבוע (ספרים-מציאוּת-ספרות-תרבות), שכולל גם כותבים (משתדלת לקנח באלה שהכי אוהבת). כשמסיימת לקרוא, עוברת שוב על הכל מהתחלה במהירות כדי לרשום לי שמות ספרים וסרטים שהמליצו עליהם, כתבות שאני רוצה לשמור ומלים לזכור. מתפקעת מרוב אינפורמציה ואז, בתוך זמן קצר, הכל מתפוגג, לא נשאר בי כלום. מסתכלת על ערימת העיתונים בשעמום, שוב אין לי מה לקרוא.

[הפארק שנשקף מחלון המלון, תצלום שלו]

המלון שהתגוררנו בו בפירנצה היה משעמם וסולידי, כמו פקיד הקבלה הממושקף שישב בכניסה, אבל היו לו שני יתרונות: החלון הגדול (בצבע ירוק כהה) שנשקף אל פארק נהדר (והזכיר לי פארקים קולוניאליסטיים שראינו בדרום אמריקה) והגינה הקטנה של המלון. אל הגינה של המלון אפשר היה לצאת מחדר הסבה זעיר עם כורסאות מוזהבות, או מחדר האוכל של ארוחת הבוקר – גינה מרוצפת חצץ, עם ערוגות קטנות של שיחי ורדים, פסלוני מלאכים ענוגים, שולחנות ברזל עגולים וכסאות עם פיתוחים. כבר ביום הראשון שהגענו למלון, כשראיתי את הגינה הקטנה, חמדתי אותה וחיכיתי לרגע שאוכל לשבת בה בבוקר שמשי, או אחר צהריים נעים ולקרוא בספר. זה לא קרה. לכן, ביום האחרון שלנו בפירנצה, כשירדנו לארוחת הבוקר, גררתי את כולם על מגשיהם, קרואסוניהם, הקפה והשוקו, הביצים הקשות והצנימים אל הגינה. דידינו עם המגשים העמוסים על החצץ עד שמצאנו שולחן פנוי. הוא היה קטן מדי, רצתי וגררתי שולחן אחר, קטן וכבד. השולחן היה עקום, המגשים עמדו באלכסון והקפה שלי נשפך. הקטן רצה תפוח. לא היה תפוח. הגדול לא רצה כלום, ואבא שלהם כבר רצה לצאת לדרך. מרחתי במהירות קרואסון בחמאה וריבה, נתתי בו שני ביסים, וזהו, הלכנו משם.

 

"… גם קפקא, ביומנים, מעיד על עצמו ש"אני לא כלום חוץ מספרות ואני לא יכול ולא רוצה להיות משהו אחר". הוא גם כותב: "כל מה שלא ספרות משעמם אותי ואני שונא אותו, כי הוא מפריע לי או מעכב אותי". עם אביו, הוא אומר, לא החליף מעולם אלא כמה מילות ברכה, לאמו הוא אומר בערך עשרים מילים ביום, ועם האחיות והגיסים אינו מדבר כלל, פשוט מפני שאין לו מה להגיד להם. בקיצור, הוא זר לגמרי בתוך משפחתו, אבל במתכוון, כי כל מה שהוא לא ספרות מעכב אותו בדרך אל המטרה האחת: לעשות ספרות.
זה נשמע חד-תכליתי, ממוכן, לא אנושי – ולא היא. אין כאן מה שקוראים אצלנו יפי נפש. מטבע לשון זה, יפי הנפש, הפך אצלנו, במסגרת הבוז הכוחני לכל מה שמעבר ל"צורכי ההישרדות", עוד כלי לדה-לגיטימציה של כל רגש כן. יפי נפש במובן המעוות, הלא נכון הזה, הוא הקוטב המנוגד לנפשו של קפקא. בשבילי הוא האיש הכן מכולם, כן וטהור עד דרגת קדושה.
… ואף על פי כן: האיש שמחוץ לספרות המוחצת הזאת, מחוץ למהפך הספרותי האלים, חשוב לי יותר מן הספרות שלו."

(שמעון זנדבנק, אבות ואחים, ממואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)