לבד בבית. קמה לאיטי.

בשבת בבוקר נשארנו במיטה עד מאוחר. הבית היה שקט ומנומנם, ובחוץ – גשם. התכתבתי עם כרמל על סריגה. מתחשק לה להתחיל לסרוג. כתבתי לה שבחורף אני מתמכרת לסריגה. הסריגה בשעות הערב מרגיעה אותי. הקצב, המונוטוניות, שילובי הצבעים שמשמחים אותי. היא כתבה שזה אולי בגלל שזה הפוך למה שאני עושה בדרך כלל, שדורש מחשבה ויצירתיות ושלחה לי את הציטוט הזה מהספר היפה על הוואבי־סאבי:

"[…] כמו כן, למנהגי התה הממוסדים יש ערך כתרגילי מדיטציה. חזרה חסרת מחשבה על טקס מוכתב מראש בצורה מכנית מאפשרת לאדם להתרכז בלהיות בלבד, בלי שדעתו תהיה מוסחת בשל הצורך לקבל החלטות כלשהן, אמנותיות או אחרות."

(לאונרד קורן, וואבי־סאבי | לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, הוצאת אסיה)

שבת. הליכת בוקר. סיבוב מעגלי ברחבי השכונה. מקשיבה ל'אחיות גרים' מספרות ומפטפטות על קנת גראהם (הסופר שכתב את 'הרוח בערבי הנחל'), על תור הזהב של ספרות הילדים באנגליה ועל חיי הטבע והילדות המופזים בכפר, לעומת לונדון המכוסה בערפל ועשן ארובות. (ברח' אנילביץ', ארנבת שחורה קטנה עומדת על השביל, מכרסמת עשב ומתעלמת מנוכחותי). עוד שבוע עבר.

שיעור נהיגה / דורתה נורס

ברכבת או באוטובוס, נהנית לקרוא על סוניה, מתרגמת המותחנים הלא-מתאימה (גבוהה מדי, מבוגרת מדי, לבד מדי), שאוהבת לשכב על הגב בשדה תבואה או בבית הקברות הישן, להקשיב לשקט, לכרסם עוגיה ולבהות בעננים.

---

"[…] אני לא רואה בגיבורות שלי מורדות. אני כן רוצה להציב מראה בפני הקוראים והקוראות. אני רוצה להציע אי־התאמה נשית כאופציה. היא משחררת. היא לא מסוכנת ובכל זאת היא משבשת דברים. מעניין שכמה נשים התרגזו מאוד על סוניה: אשה אחת צעקה עלי 'למה סוניה לא פשוט לוקחת את עצמה בידיים!!!' מה שאומר הרבה על החיים שכמה מהקוראות נאלצות לחיות: לעולם לא לחצות את הקווים, תמיד לעשות מה שמצפים מהן, תמיד לשמור על שקט בנוגע לכל החלקים הלא־מתאימים בחייהן".

(דורתה נורס בראיון לצפי סער, מוסף גלריה 'הארץ', 18.9.19)

אני אוהבת את יום הכיפורים. מרחב של זמן ושקט, שלא צריך לעשות בו דבר. לא לבשל, לא לאכול, לא לנקות, לא לענות למיילים. אפשר רק לקרוא ולקרוא. כשהייתי ילדה, אהבתי ללכת עם אבא שלי לאורכה ולרוחבה של העיר. עכשיו, אנחנו עושים סיבוב ערב או בוקר ברחובות בשכונה, ואני חוזרת לקרוא במיטה (ארוחת טעימות מספרים שונים, לא מצליחה לצלול לספר אחד ארוך).

---

מוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ' ליום כיפור יפה במיוחד. מקבץ של טקסטים נהדרים בנושאים שונים, שכל אחד מהם לוקח אותך למקום אחר ותקופה אחרת. כמו למשל: הטקסט של נורית זרחי על הזיקנה, אילנה המרמן על ספר חדש שמתעד סופרים גרמניים ואנשי רוח בשבועות הראשונים לבחירתו של היטלר, שולמית לפיד מספרת על מניה שוחט אידה צורית על מאחורי הקלעים של קפה כסית בשנות ה-60.

לצוף על הגב באוקיינוס לא נראה.

הגדול שב ממסעותיו. הצעיר סיים בגרויותיו (לעת עתה).

חורש, שקט וצל כחול. בשבת בבוקר, נסענו להרדוף לפתיחת התערוכה של ולי והילה. התבוננות קשובה בנוף, שיחה חרישית, עדינות נחושה והרבה יופי.

סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

רואלד דאל כתב על כורסה בצריף קטן בגינה, לוח עץ על ברכיו, מכוסה בשמיכה (איש-גולם), מוקף בכל מה שהוא צריך. אסטריד לינדגרן אהבה לכתוב את הספרים שלה, שרועה על הבטן, במיטה. גם אני מרגישה לאחרונה את הצורך הזה להיות נינוחה, עטופה, 'מחובקת', כדי להצליח להתרכז ולשקוע בתוך מעשה הכתיבה או הציור, לצלול למרחבים של שקט וחופש (הכורסה של דאל מדגימה את זה יפה – כמו להסתתר בתוך סוגריים ענקיים).