ככה, באמצע השבוע, לפנות ערב, אנחנו בשמורת הטבע של חוף דור. שמיים קצת אפורים, רוח קלה נעימה, ושמש, שעושה הכנות ראשונות לשקוע. שני דייגים עומדים עם הרגליים במים, חתן וכלה מצטלמים על החוף ובחורה קצוצת שיער עושה תנועות רכות ועגולות בידיים, מול הים. הוא מצלם עם הרחפן, ואני חושבת, איך בשעות האלה, בזמן שאני יושבת בבית בירושלים, ליד המחשב, יש אנשים שיש להם ים נפלא כזה, שקט ומרחבים.

"אצל דיובל בבולבאר סבאסטופול בין הערביים. שלושה אורחים מפוזרים על פני המקום. המלצריות מתלחשות זו עם זו, הקופה עדיין ריקה. אני מזמין יוגורט, אחר כך עוד אחד. המלצרית מביאה אותם בשקט, אפלולית המקום מוסיפה גם היא על השקט, היא מסלקת בשקט את הסכו"ם, שהוכן לארוחת הערב על יד מושבי ושהיה עלול להפריעני בשתייה. נעים לי מאוד לחוש סובלנות והבנה ליסורי באישה כה שקטה."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, יומני מסעות, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

[קרן תגר]

קרן תגר ונעמה צאל. מתחברות לי בראש. בגלל היופי (מבפנים ומבחוץ), הכישרון המופלא והחיים הקצרים (שתיהן בגיל 39). האחת מציירת והשניה כותבת. מנסה למצוא קווים מקבילים בין שתיהן: רבגוניות – קרן (איור, אמנות, כתיבה) נעמה (כתיבה, מחקר ספרותי ועריכה), בשלות יצירה, כנות מרגשת וצניעות שקטה (ועוד משהו, כמו שנעמה כתבה: שפה אינטימית). אבידה שקשה להשלים איתה.

אתמול הלכנו על השביל החדש, מתחת לגשר שבנו לרכבת הקלה. שמש נעימה, רוח נהדרת ועין כרם פרושה למרגלותינו, מוקפת יערות וירוק. בצלצלי הזהב של הכנסיה הרוסית זהרו בשמש והיה שקט. שקט של יום שישי, של מחשבות ושל טבע (בדרך חזרה למעלה כבר מיהרנו, קבוצת אנשים באה מולנו, אופנועים הרעישו ביער, הכביש נחשף והשקט התפוגג כלא היה).