סיימתי ללמד מוקדם. אכלתי ארוחת צהריים בקפיטריה של פרנק סינטרה ויצאתי לשוטט ברחבי האוניברסיטה. הטבע של האוניברסיטה מרגיע אותי. מתיישבת על ספסל בפינה מוצלת, נסתרת, בגן הבוטני. הרבה ירוק מסביב, קרפדה מקרקרת, ציפור מצייצת, שמש וראש שקט. אחרי הלחץ של התקופה האחרונה, נרגעת, נושמת, לא ממהרת לשומקום (הזמן שלי ברשותי, יכולה לשמור אותו בכיס). אחר כך הולכת לאקדמון (הירשפלד חוצה את הכביש) למשש ספרים. בחנות הספרים קופצת לי ליד הביוגרפיה של אניטה שפירא, 'ככה זה היה'. מעניין אותי איך היא תכתוב על עצמה. אוכלת ארטיק תות ומתחילה לקרוא על כר הדשא הגדול שליד מדעי הרוח. הפתיחה מוצאת חן בעיני. נכנסת חזרה לאוניברסיטה בדלת שאף פעם לא נכנסתי בה. המסדרונות של מדעי הרוח כל כך מכוערים. פתאום מתחשק לי נורא ללמוד פה (להיכנס להרצאה בספרות, לשבת לכתוב עבודה בספריה).

רואלד דאל כתב על כורסה בצריף קטן בגינה, לוח עץ על ברכיו, מכוסה בשמיכה (איש-גולם), מוקף בכל מה שהוא צריך. אסטריד לינדגרן אהבה לכתוב את הספרים שלה, שרועה על הבטן, במיטה. גם אני מרגישה לאחרונה את הצורך הזה להיות נינוחה, עטופה, 'מחובקת', כדי להצליח להתרכז ולשקוע בתוך מעשה הכתיבה או הציור, לצלול למרחבים של שקט וחופש (הכורסה של דאל מדגימה את זה יפה – כמו להסתתר בתוך סוגריים ענקיים).

ככה, באמצע השבוע, לפנות ערב, אנחנו בשמורת הטבע של חוף דור. שמיים קצת אפורים, רוח קלה נעימה, ושמש, שעושה הכנות ראשונות לשקוע. שני דייגים עומדים עם הרגליים במים, חתן וכלה מצטלמים על החוף ובחורה קצוצת שיער, עושה תנועות רכות ועגולות עם הידיים מול הים. הוא מצלם עם הרחפן, ואני חושבת, איך בשעות האלה, בזמן שאני יושבת בבית בירושלים, ליד המחשב, יש אנשים שיש להם ים נפלא כזה, שקט ומרחבים.

"אצל דיובל בבולבאר סבאסטופול בין הערביים. שלושה אורחים מפוזרים על פני המקום. המלצריות מתלחשות זו עם זו, הקופה עדיין ריקה. אני מזמין יוגורט, אחר כך עוד אחד. המלצרית מביאה אותם בשקט, אפלולית המקום מוסיפה גם היא על השקט, היא מסלקת בשקט את הסכו"ם, שהוכן לארוחת הערב על יד מושבי ושהיה עלול להפריעני בשתייה. נעים לי מאוד לחוש סובלנות והבנה ליסורי באישה כה שקטה."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, יומני מסעות, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)