Wistler

[ג'יימס וויסלר, סימפוניה בלבן מס. 2, פרט, 1864-5]

שבת בבוקר. שוכבת במיטה הגדולה. החלון פתוח. חם בחוץ, רוח עדינה נושבת פנימה. מתחילה לקרוא בספר 'הגלים' (נזכרת איך עשיתי את זה פעם, מזמן, בבה"ד 16). רגועה, מנסה להשתיק את המחשבות של עצמי, כמו במדיטציה, כדי שאוכל להיכנס למחשבות של הדמויות הדוברות בספר, סוזן, ברנרד, נוויל, רודה, לואי, ג'יני, כדי שאוכל לראות מה שהם רואים: צל של עלה, קפל בוילון.

התבוננות ודמיון. היכולת לראות יותר, כמו ברישום, ולתאר במלים את מה שחושבים ולא נאמר (לא רק התבוננות, כל החושים נפרטים כאן לפרטי פרטים. וירג'יניה וולף רושמת, כמו קצרנית משוררת, את מה שהתודעה מכתיבה לה).

טעיתי. מוכרחים להתחיל לקרוא את 'הגלים' מההתחלה (הוא מתחיל באור ראשון של בוקר, הוא מתחיל בילדות).

העולם עשה לנו: אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח! ואז פתאום נעצר… מתברר שפשוט הגזמנו: רצינו יותר מדי, עבדנו יותר מדי, קנינו יותר מדי, נסענו יותר מדי, צילמנו יותר מדי, אכלנו יותר מדי, ראינו יותר מדי, שמענו יותר מדי, דיברנו יותר מדי. חזרה למידות אנוש.

masa

"במנייני האבדות שנרשמו עם השנים מצאתי את עצמי לאחרונה מציינת בעיקר את זו: חוויית הקריאה כמנוס מוחלט מהמציאות, כהחלמה מהחיים, כאשפוז מרצון וברצון בתוך הספר. מצב ה"אין עולם" זולת זה.

אבל יש עולם, נהיה עולם: הקריאה היא כל דבר חוץ מ"חומר קריאה", או לחלופין, הרגעה. היא עבודה, בעצם, הקריאה, סוג של מושב סיכות שהוא בעת ובעונה אחת גם טרמפולינה המקפיצה אותך אל החוץ, מנחיתה בתוך הפנים כדי לזנק שוב החוצה, מוטען בתנופה ובכוח שהגוף קלט ממשטח ההקפצה. […]

כמה געגועים מעיר בי הזיכרון הרך והכמעט מיתי של קריאות הילדות, אלה שבהן הסכימה הנפש להיעתר לגמרי ל"סיפור", יהא אשר יהא, להניח את נשקה לגמרי, להינתן לגמרי להשעיה הזאת של הדריכות הקיומית, לשכחה הכמעט מוחלטת של העצמיות שאיננה אלא הנכחה מוחשת, אילמת ויקרה של אותה עצמיות.

השקט המוחלט של הקריאה, שאיננו מוות: ההדממה המוחלטת של רעש העולם המפנה מקום לפכפוך של עולם אחר, שאיננו בהכרח זה של "הסיפור" שקוראים אלא זה של הסיפור שמנביעים, אותו סיפור חסר עלילה, פנימי שבפנימי, שהאור והידיעה על האור תופסים בו את מקום המשמעות, ההתפתחות והדרמה."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך המסה 'עד ארגיעה', אפיק)

green

יום בהיר ויפה. נסענו לים המלח. הוא הצטלם על רקע ההרים והשמים (עם שפם, חולצה כחולה וכובע חאקי) ונראה כמו יוסקה מהפאלחה. אחר כך המשכנו למקום שפעם היה בו חוף מינרל. הוא צילם בולענים פעורי פה בצבע טורקיז, ואני ניסיתי לרשום בראש אבנים וקוצים, בלי עיפרון. סיימנו במצוקי דרגות. ישבנו בתוך הנוף, משקיפים על הים. שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה. טריסטרמית עם מקור מחודד ונוצות בצבע שחור יפהפה, ניסתה לגנוב לנו פירורים מהצלחת. לפני שחזרנו לאוטו, משפחה של יעלים חלפה על פנינו בדילוגים ונעלמה בלי להגיד שלום.