(בערב יום הזיכרון לשואה, הקשבתי לסיפור של אמא של דרור ב'זיכרון בסלון' בזום. אחר כך ראינו בטלוויזיה את 'אלו שנשארו'. סרט הונגרי על מערכת יחסים עדינה שמתפתחת בין גבר לנערה, שנותרו לבדם לאחר השואה. סרט קטן ונפלא עם שחקנים נהדרים).

block

"[…] הרגע שנפער בין דיבור לדיבור הוא הרגע שנשאר, הוא הרגע שהשירה מבקשת לתפוש. לא במקרה מלאים שיריו של גורביץ' רגעים בנליים כגון זה — לא כדי לבטא את המציאות היומיומית, אלא כדי למחוק אותה ולחדור דרכה אל העולם האחר של הלשון — ושל השתיקה שהלשון מאפשרת."

(שמעון זנדבנק על השירה של זלי גורביץ, להתחיל במלים ולמצוא בהן את העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 7.2.20)

dotes

"[…] אין אדם יכול להימלט מעצמו, מילדותו, מהוריו ומגורל חייו שעיצבו אותו. את האמת הזו ידעתי וקיימתי לרוב, אך היו זמנים שניסיתי לסטות, ללבוש אצטלה לא שלי. או אז נענשתי ונאלצתי לחזור בי מן הסטייה.


'לא תמיד חייבים לפרש לאדם את מעשיו', לא התאפקתי והערתי לידידי שהעיר לי מה שהעיר. 'חשבתי לתומי שסופר חייב להיות מודע לעשייתו.' 'מודעות יתר אינה תמיד ברכה. הזרימה העיוורת העולה מתוך השורות היא העיקר. הכתיבה מחדש, העריכה, הן פעולות של המודע, והן כנראה הכרחיות, אבל אין זאת אומרת שהן מיטיבות תמיד עם היצירה.'


בשנות החמישים והשישים למדו באוניברסיטה גנרלים בחופשה וגנרלים בדימוס, פעילי קיבוצים וקציני צבא שביקשו לרכוש תואר. כולם היו מיומנים בדיבור, ידעו לשאול וידעו להשיב. החינוך שלי, או חוסר החינוך שלי, הכין אותי לשתיקה ולא לדיבור. אני למדתי בזמן המלחמה לחשוד, להיזהר ולהתרחק מבני אדם. ההתרחקות מבני אדם עשתה אותי יצור אילם. כל אימת שנשאלתי היו המילים נאלמות בפי. הייתי מגמגם, פשוטו כמשמעו. גם הרפרטים שלי, אף שהייתי מכין אותם בכתב, היו דיבור ביני לבין עצמי ולא דיבור המכוון לציבור."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

daniel

"ב-2005, בזמן שהותי בפסטיבל קאן, מצאתי את עצמי בוקר אחד מחכה למעלית במרכז העיתונות של הפסטיבל, כשלצדי ניצב השחקן דניאל אוטיי […] העפתי מבט קצר באוטיי, בכל זאת הוא אחד השחקנים הצרפתים המוערכים ביותר וגם המועדפים עלי, אך למרות שרציתי להחמיא לו על הופעתו בסרטו המשובח של האנקה לא אמרתי לו דבר. עמדנו שותקים זה בצד זה, מבטנו נעוץ בדלתות המעלית, שתקנו גם אחר כך, כבר בתוכה, ומשנפתחו דלתותיה פנה כל אחד משנינו לדרכו."

(השחקן היחיד במינו שיכול להיות כל-אדם, אורי קליין, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)


"דניאל אוטיי מחזיק כאן דירה, מול הגינה העורפית של נוטרדם שמעבר לנהר, אך אינו מרבה להשתמש בה: ברוב ימי השנה הוא בכלל מתגורר בקורסיקה. האם זה מקרי שבשתי הכתובות שלו הוא בחר לגור על אי? הוא מפסיק  בבת אחת את הליכתו כדי להתרכז בשאלה."

(דניאל אוטיי בשיחה עם דב אלפון, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)

cropi

"לפעמים אני רוצה לברוח עם כל מה שיש בי ולמצוא לי ולדברים שבי קורת גג בתוך כמה מלים. אבל אין עוד מלים שתרצינה לתת לי מחסה בצילן. כן, זה שורש העניין. אני מחפשת לי קורת גג, אבל את הבית שאשתכן בו עלי לבנות במו ידיי, אבן אחר אבן. כל אדם מחפש לו בית, מקום מקלט. ואני מחפשת לי תמיד כמה מלים.
לפעמים יש לי הרגשה שכל מילה שנאמרת וכל מחווה שנעשית מגדילות את אי ההבנה הכללית. ואז אני רוצה לשקוע בשתיקה גדולה ולכפות אותה גם על אחרים. כן, לפעמים כל מילה מגדילה את אי ההבנה בעולמנו הדחוס."

(השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום, 1941-1943, מהולנדית: שולמית במברגר, הוצאת כתר)

zad

[…] ברדוגו הסופר, ממש כמו גי, מעוניין יותר בהקשבה מאשר בדיבור ולכן הוא מקשה על קוראיו בכך שהוא משתהה, יורד לפרטי הפעולות וממעט בדיאלוגים ובהתרחשויות. הוא גם מסביר את זה היטב, אינו מסתיר מאום, אינו מתכחש לכך שאין בכוונתו לשתף פעולה: "לא נעניתי לציפייה לאישור וביקשתי להישאר מאזין, אך ורק שומע. אם לא אשתף פעולה ולא אבנה דיאלוג, אוביל את האנשים אל לב עוצמת השתיקה, עד שלא יוכלו לה ויהיו חייבים לדבר. רק כך אצליח לדלות את הפרטים החשובים. מלבד זאת, אני הייתי מורגל בשתיקה ואמון בה, ושוב הרגשתי  עד כמה נבדלת ממני המולדת שלי עם עודף דיבוריה הנשמעים ונכתבים".

(מיה סלע על 'כי גי' של סמי ברדוגו, ספרים 'הארץ', 25.8.17)

"ואתה חושב ששתיקה היא אחד המקורות שלו, של השיר?

נדמה לי שכן. לפחות ככל שזה נוגע לי. כי נלווית אליה מועקה, הצוברת מתח, שבאותו זמן גם ממריץ להפר אותה, לקרב אותה אל הדיבור, אשר ממילא פוחת עם השנים, דבר המדגיש את הצורך בקומוניקציה. אף על פי שהשיר, חומר השיר, שכולו מלים, אך לא רק מלים, כי אם מלים ואוויר, אוויר ומלים – יש לו גם איזו רתיעה מן המלה, וודאי ממלים הרבה – וקורה שהוא מתקומם על אחד היסודות שלו וכמו שואף אל היסוד השני, אל האוויר שבו. בכך הוא קרוב יותר אל היפוכו הגמור, אל השתיקה. שני ההפכים האלה, האוויר והמלה, הדיבור והשתיקה, בעצם מפרנסים זה את זה.
אני חושב שאחד הגירויים לכתיבה קשור אצלי גם בצורך הכללי שיש לי כקורא: בכך שהדברים שרציתי לקרוא, שחיפשתי למצוא בכתיבה של אחרים, לא תמיד נמצאו; שהיה עלי לא פעם כמו לנחש אותם, שמה שקראתי לא תמיד סיפק אצלי דבר מה שהיה נחוץ לי באותו זמן ושבכוחו להוציא אותך מדכדוך, מהרגשת שווא, מזרות. וזה בוודאי קשור ברצון לשיחה, למגע אנושי, לדיבור. להתנערות. כן, בכתיבה יש, מבחינתי, הרבה מן ההתנערות.
"

(ישראל פנקס בראיון להלית ישורון, מתוך: 'איך עשית את זה?', ראיונות 'חדרים', הספריה החדשה)

aziz

"כי גם כשכולם יחד, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשבאמצע כולם, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשכולם שייכים, אחד לא כל כך שייך. או נאמר, גם שייך גם לא שייך, או לא כולו, או לא כל הזמן, גם כשכל הזמן עם כולם. ולא מפני שטוב ככה אלא מפני שזה ככה. וגם כשעצוב לבד, יש אחד שלא מתחבר לגמרי, שלא שייך לגמרי, ותמיד הוא קצת לא. ואיך אחד כזה יבנה את הארץ כשאפשר לבנות ארץ רק עם כולם יחד, ואחד לא יוכל לבנות כלום? או, כאילו הוא רק בשביל להביט, מן הצד, מביט ורואה ושותק ורק כאילו רושם לו כל הזמן וכאילו לתוך מחברת שעוד איננה […]"

(ס. יזהר, מקדמות, זמורה-ביתן מוציאים לאור)