(בערב יום הזיכרון לשואה, הקשבתי לסיפור של אמא של דרור ב'זיכרון בסלון' בזום. אחר כך ראינו בטלוויזיה את 'אלו שנשארו'. סרט הונגרי על מערכת יחסים עדינה שמתפתחת בין גבר לנערה, שנותרו לבדם לאחר השואה. סרט קטן ונפלא עם שחקנים נהדרים).

deadline.jpg

(המטבח כמיקרוקוסמוס של מעגל החיים): הרגע הזה, הרף עין קצר של סיפוק, של שקט ושלווה, שבו הכיור ריק, מדיח הכלים ריק, כל הכלים נקיים ומסודרים בארונות, ואז… מישהו נכנס עם כוס תה מלוכלכת, והופ! הכל מתחיל מהתחלה.

mohar

[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]

 "[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).

ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.

[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.

מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)

streett.jpg

"נורית גוברין […] נולדה לתוך הספרות העברית. אביה, הסופר והמסאי ישראל כהן, היה עורך "הפועל הצעיר" וביתו היה בית ועד לסופרים. במוצאי שבת היתה מתכנסת בביתו חבורה של סופרים ומשוררים על כוס תה ועוגה: יעקב פיכמן (הוא לא ראה היטב בזיקנתו והיא זוכרת את מגע ידיו הגדולות על פניה), י.ד. ברקוביץ, ישראל זמורה ואחרים. ואביה היה הולך על שפת הים או ברחובות תל אביב עם אליעזר שטיינמן, עם אברהם שלונסקי או עם אברהם חלפי, והיו מדברים ומדברים עד שנזכרו בילדה הקטנה שליוותה אותם כל הדרך.

בילדותה אמר לה אביה כי יום שלא קוראים בו ספר חדש הוא יום אבוד. לסופר אליעזר שטיינמן (חתן פרס ישראל ופרס ביאליק, אביהם של נתן ודוד שחם), שאף הוא גר במעונות, היתה ספרייה ענקית. נורית היתה בוחרת ספר ומחזירה אותו אחרי יום־יומיים למקומו על פי הרווח שנותר בין הספרים ונוטלת את הספר הבא במדף. היא זוכרת כל משפחה שגרה כאן במעונות ומכירה כל פינה בתל אביב הקטנה והגדולה. אני חדש כאן, אבל לכמה דקות יש לנו זיכרונות ילדות משותפים: "במשעול הצר", "בית טיבו", "ז'ן קריסטוף", "הנפש הקסומה".

אנחנו נפרדים ליד הצרכנייה. הדרך האינטימית שבה דיברה על תל אביב מזכירה לי את מאיר, גיבור הרומאן "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי: כמי שנולד וגדל בתל אביב מאיר חש בה בבית, כאילו היו רחובותיה "הסתעפויות שלו עצמו". אפילו רחוב קינג ג'ורג' "היה קרוב כל כך לליבו בכל ריפוטו וכיעורו הפרובינציאליים". אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין."

(אברהם בלבן, רשימות תל-אביביות, 'הארץ' ספרות ותרבות 27.6.17)