יבגני אריה, מתיאטרון 'גשר'.

גם לי יש עיר רפאים משלי. (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות, שנעלמו (ורק אני רואה אותם).

---

מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון.

הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…

---

"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)

מי מפחד מוירג'יניה וולף?

שלמה בר שביט.

עשרים שנה.

[René Magritte]

אחת לכמה שנים מתפרסם ראיון עם ג'יטה מונטה. בכל פעם היא אומרת אותם דברים, ובכל פעם אני נהנית לקרוא.

[…] את אלוני, היא מספרת, הכירה כשעבדה איתו בקאמרי על המחזה של ז'ורז' פדו, "צייד יצא לצוד בצד", שאותו תירגם וביים ב-1978. "נסים היה איש יוצא דופן והביטוי שלו מצא חן בעיני. הוא לא דיבר בהסברים או באסוציאציות. מספיק היה לפגוש אותו פעם אחת ולשמוע איך הוא מספר על המחזה כדי ליפול בקסמו. הוא היה אומר 'כן' ו'לא' ביחד, גם חיפש לזה מלה אחת ולא מצא. הוא טען שלא צריך להסביר דברים ובגלל זה גם לא אהבו אותו, לצערי. המחזות שלו לא מסובכים בכלל והשפה שלו מקסימה, עם זיקוקין די נור."

"על חנוך, להבדיל, אמרו 'אוי, עוד פעם חנוך לוין? עוד פעם קקה ופיפי ומוות'. מה זאת אומרת? תקראו קצת לפני כן על מה מדברים: על מוות, על אהבה, על כישוף. על מה יש לכתוב אם לא על זה?"

(המלכה מיפו: ג'יטה מונטה לא לוקחת שבויים, יאיר אשכנזי, 7.8.19, 'הארץ')

 

---

 

5.8.19 טוני מוריסון (לא קראתי אף ספר שלה).

אלברט פיני.

מאוד אהבתי את 'פונדק הרוחות' כשלמדנו אותו במגמה לספרות, בתיכון. למרות שלא אהבתי את השם 'חננאל' ואת הארכאיות של הדמויות והטיפוסים, אהבתי את העיסוק במתח שבין האמנות לחיים. לא זוכרת עם מי הזדהיתי כשניתחנו את המחזה (עם נעמי? עם חננאל?), היום ברור לי, שנשארתי בצד של חובב האמנות/התיאטרון/המוזיקה (לא זוכרת מה היתה ההגדרה המדוייקת במחזה). זה שיש לו החירות ליהנות מהאמנות, אבל הוא לא כבול אליה. לא מצליחה להתחייב לעמדה המקצועית של האמן היוצר או הכותב. מעדיפה את חוסר המחוייבות ואולי גם חוסר האחריות של החובבן, המשקיף מן הצד, המלקט מכאן ומשם, על פי רצונו והעדפותיו.

הסרט של רבקה מילר על ארתור מילר, אבא שלה.