[טוני הלה]

"מה סוד כוחי בהוראה? יכולת המשחק והתיאטרליות שלי. חלקם באו לי משורשי בתיאטרון ומקור ההשראה השני שלי הוא טוני הלה, מנהלת תיכון עירוני חדש בו למדתי", מגלה פרופסור רן שחורי. "לה יש את כל הזכויות על מה שאני. בשיעור ראשון היא נעמדה לפני הכיתה, הרימה עד גובה התחתונים את החצאית האחת שרק אותה לבשה כל השנים ואמרה: 'היום נורא בכיתי כי נשפכה חומצה גפריתנית על החצאית שלי'. היא אנרכיסטית, פציפיסטית, מדהימה, מטורפת, שלומפרית, שצבעה את השערות והתעקשה להישאר רווקה. ממנה למדתי שניהול אמיתי הוא אנרכיסטי, אתה שובר הכל, אין חוקים, אין דבר בלתי אפשרי. אני ההיפך ממחנך היכול להגיד לאנשים איך להתנהג, אני לא מסוגל להנהיג או לנהל ואני לא יודע לדרוש. מטוני למדתי שאין חוק, אין דבר נכון או לא נכון. אני אתאיסט בכל מובן המילה, לא מאמין בשום דבר. כל המורים והאנשים הקטנים רוצים מישהו שיהיה עם שוט מעליהם שיגיד להם מה לעשות ומה לא – ואני לא אומר". (רן שחורי)

"אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול: יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים מרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם."

(חנוך לוין, סוחרי גומי, סוף מערכה ראשונה)

 

bookie

"בביוגרפיה של המשורר ז'ורז' פרו מאת ז'ן מארי גיבאל מצוטט המשפט הבא מפיה של סטודנטית מהעיר רן, שבה לימד פרו: "הוא (פרו) היה מגיע בימי שלישי בבוקר, פרוע מרוח ומקור, על האופנוע הכחול-חלוד שלו. כפוף, במעיל המלחים שלו, עם המקטרת בפה או ביד. הוא היה מרוקן שקית של ספרים על השולחן. והחיים התחילו.

[…] כן, החיים התחילו: חצי טונה של ספרים, מקטרות, טבק, גיליון של פראנס-סואר או של ל'אקיפ, מפתחות, פנקסים, חשבונות, מצת של אופנוע… מתוך הבלגן הזה היה שולף ספר, מתבונן בנו, פורץ בצחוק מעורר תיאבון ומתחיל לקרוא. הוא היה מסתובב בכיתה תוך כדי קריאה, יד אחת בכיס, האחרת, זאת שאחזה בספר, מושטת מעט, כאילו הגיש לנו אותו במתנה. כל הספרים שקרא לנו היו מתנות. הוא לא ביקש מאתנו דבר בתמורה. כאשר תשומת הלב של אחד או אחת מאתנו רפתה, הוא היה מפסיק לקרוא לרגע, מתבונן בחולם ושורק. זאת לא היתה נזיפה, זאת היתה תזכורת עליזה לתודעה. אף לרגע לא חמקנו ממבטו, אפילו כשהיה שקוע בקריאה היה מביט בנו מעל השורות.

היה לו קול חזק וצלול, מאופק מעט, שמילא בדיוק את חלל הכיתה, כשם שהיה ממלא אולם הרצאות, תיאטרון, או כיכר. מעולם לא היה צריך לבטא מילה מסוימת בקול רם יותר מאחרות. הוא ידע להעריך בחוש את ממדי החלל והמוחות שלנו. הוא היה תיבת תהודה טבעית של כל הספרים. גלגולו של טקסט, ספר בצורת אדם. באמצעות קולו גילינו פתאום שכל זה נכתב למעננו. התגלית הזאת אירעה אחרי תקופת לימודים ארוכה עד אין קץ, שבה הציבה אותנו הוראת הספרות בריחוק של יראת כבוד מן הספרים. האם עשה יותר ממה שעשו מורים אחרים? לא. מבחינות מסוימות עשה אפילו הרבה פחות מהם. אלא שהוא לא טפטף לנו את הספרות דרך מזלף אנליטי, הוא הגיש לנו אותה מלוא הכוס העולה על גדותיה… והבנו כל מה שהוא קרא לנו. שמענו אותו. לא היה הסבר מאיר עיניים יותר של הטקסט מאשר גון קולו, כשהטרים את כוונת הסופר, גילה משמעות חבויה, חשף רמז… לא היה אפשר להבין את ההיפך".

(דניאל פנק, כמו רומן, מצרפתית: חגית בת עדה, הוצאת שוקן)