"[…] וישנה גם העלילה שלי עם המחזה הזה. ב-1989, כשראיתי אותו לראשונה, הייתי בן 39. צחקתי די הרבה למצוקתם של יונה ולביבה, הסכמתי עם יונה שהחיים צריכים להיות בעלי משמעות, והאמנתי שהחיים עוד לפני.

בפעם השנייה שראיתי את המחזה, ב-1998, הייתי כבר בן 48, והפריע לי שהקהל באולם בית לסין צוחק כל כך הרבה ממצוקת הדמויות. חשבתי אז, כמו יונה, שזה הזמן שלי לנסות להפוך את חיי לבעלי משמעות ולהשפיע על מהלכם, לא לתת לדברים לקרות לי סתם. ובמקרה שלי, שלא כמו במקרה של יונה, המחשבה הזאת לא התייחסה לאשתי, שתחיה, אלא לעצמי ולעולם. החרדה של יונה לא הצחיקה אותי בכלל. עכשיו כבר עברתי בגילי את גילם של יונה ולביבה.

אבל לא בגלל הגיל, אני חושב, אני יודע, שלביבה צודקת כשהיא אומרת במחזה את אחד הדברים האלה שעליהם אומר יונה "מה שהכי נורא הוא שאת גם צודקת בשטויות שלך". זה קורה די בתחילת המחזה, אחרי שיונה אומר: "באיזשהו מקום מתרחשים חיים – ואני לא לקחתי בהם חלק"; ובתשובה אומרת לו לביבה: "לי לא  אכפת מה מתרחש במקומות אחרים!/ אם העולם שלי היה שלולית – הנה בשלולית הזאת/ השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר?/ אני ניהלת את חיי ביושר, לא קיבלתי מתנות,/ לא ממך, ולא מאף אחד אחר. חייתי כמו שחיים/ אנשים הגונים. עבדתי בפרך. מה היה השקר,/ ואצל מי, תגיד לי, נמצאת האמת?"

להבין את זה כשיש לך עוד מספיק זמן להעריך את זה, זאת מלאכת חיים שמכבדת את בעליה."

("מלאכת החיים": בשלולית הזו השקעתי את חיי, מיכאל הנדלזלץ, גלריה 'הארץ', 28.8.12)

"לפני 28 שנים התמונה הזאת לא ריגשה אותי במיוחד. המקום שלנו בחיים משנה אותנו כצופים, ולוין מדבר על ואל כולנו, בכל הגילים, באשר אנחנו בני אדם."

(מיכאל הנדלזלץ, על הפקה מחודשת של 'אורזי המזוודות', מוסף 'גלריה', 30.8.11)

 

oscar

כשראיתי היום את רייף פינס עם קייט בלאנשט בסרט 'אוסקר ולוסינדה', פתאום הבנתי שהוא היה צריך לשחק את דמות ה'אידיוט' של דוסטוייבסקי בקולנוע (ישראל דמידוב היה מישקין נהדר בתיאטרון). אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

theatre.jpg

הסרט התיעודי היפה והעצוב של עידית אברהמי על קבוצת התיאטרון המיתולוגית של תיאטרון החאן ועל אבא שלה, אורי אברהמי. הימים שהלכנו לראות כמעט את כל ההצגות שהעלו בחאן. השחקנים, שנראים כמו קרובי משפחה נשכחים. השמות, שחוזרת עליהם בשמץ של געגוע: אבי פניני, אורי אברהמי, שבתאי קונורטי, עליזה רוזן, אהרון אלמוג. הכרזות של רפי אתגר, שזוכרת כל קו וכתם צבע בהן. והגעגוע אל תיאטרון בכלל, שלא בא על סיפוקו.

levin.jpg

"בדיוק בשעה עשר בבוקר לחץ חנוך על פעמון הכניסה של דלת דירה מספר 7 ברחוב דיזנגוף. הוא חיכה ארבע דקות תמימות ליד הדלת, אחרי שהתעלם מהמעלית וטיפס ברגל לקומה החמישית כדי שהשעה תהיה בדיוק עשר, לפני שצילצל. כשפתחתי את הדלת הוא עמד בחדר המדרגות לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים חומים על גרבי כותנה אפורים וחיוך חושף שיניים על פניו. היו לו שיניים גדולות ושפתיים יפות-ענקיות. הוא נכנס פנימה ונעמד בכניסה לסלון כמו תרנגול נבוך, חזהו בולט לפנים, צווארו מתוח וחיוכו מתרחב עוד יותר. הוא הרים את יד ימין, קיפל פנימה ארבע אצבעות וזקר כלפי מעלה את האצבע המורה: "שלום שחש", הוא אמר, "היי ברדש", עניתי אני.

עברנו למטבח, פינת המטבח בפאתי הסלון, וכשהתיישבנו ליד השולחן הסתכלו עלינו הספות, הפסנתר, ודודי השמש על גגות הבתים שברחוב זכריה נשקפו מבעד לחלונות הזכוכית של הסלון בקיר שממול. בדרך כלל הצטרף אלינו אילן: "ח-נו-כ-'לה", הוא שר, וכל המלה עולה בהדרגה לטונים גבוהים של פלצט ונבלעת בחיוך שמח. מיד הוציא ופרס לחם שחור וריחני, פתח צנצנות זכוכית משושות והוציא מתוכן מלפפונים קטנטנים ירקרקים, עגבניות קטנות מיובשות ומצומקות שצפות בשמן זית זהבהב או פרוסות לפת אדומות כדם שכבש במו ידיו. אז פתח בתנועה תיאטרלית רחבה את דלת המקרר והוציא משם את גולת הכותרת: דג מלוח כבוש, שהכין במיוחד ביום הקודם. את כל הכבודה פרש על השולחן כמו ציור נהדר שצייר. "בתיאבון", הוא אמר ונעמד מעלינו, מסתכל בארשת של נחת רוח איך חנוך אוכל את מטעמיו בהנאה גלויה ועוד מגדיל לצקצק בלשונו לאות הערכה. אחר כך אילן הלך לעיסוקיו ואנחנו שתינו תה. חנוך לגם את התה בלגימות ארוכות וקולניות. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיו ונשף מדי פעם על האדים המהבילים העולים ממנה כדי לצנן את התה הרותח.

אחרי שגמר לשתות עלינו לסטודיו שבקומה מעל. פתחתי את כנפות התריסים, ואור שמש חזק ובהיר התפרץ פנימה דרך דלתות ההזזה מהזכוכית הנפתחות לגג. כל אחד התיישב במקומו הקבוע: הוא על הספה ואני מולו, גבי לשולחן השרטוט שעליו מונחת ערימה גדולה של ספרי אמנות ואלבומים שונים. המון ניירות לבנים ריקים ועפרונות. התחלנו לדבר. לעבוד.

במשך שלושה שבועות הגיע חנוך אלי הביתה. יום יום ובדיוק באותן שעות, מעשר עד שלוש, מבלי להחסיר אפילו פעם אחת – למעט ימי שישי ושבת – כמו שהולכים לעבוד במשרד באופן קבוע. חנוך לא הסכים, ואפילו כעס מאוד אם רק רמזתי על אפשרות לביטול אחת הפגישות היומיות שלנו, ולא משנה מה הסיבה. כך מדי יום, לאחר טקס ארוחת הבוקר הקצר, התיישבנו אצלי למעלה בסטודיו המואר. דרך החלונות מצד שמאל נראתה הארובה של רדינג, ופס הים הכחול הציץ מעל יער של אנטנות טלוויזיה על גגות השכנים."

(מתוך: שחש וברדש – זיכרונות מעבודה משותפת, רות דר, מוסף 'ספרות ותרבות' של הארץ, 14.8.09)

 

אחר הצהריים שלחתי את עצמי בשליחות לא דחופה לחלק אחר של העיר. הדלקתי מזגן ורדיו ושרתי בקולי קולות עם חלונות סגורים. נהגתי ברחובות אהובים בלי סיבה מיוחדת – עברתי ליד התיאטרון, ליד המוזיאון, כמו שאבא שלי היה נוסע כשרצה לפנק אותי.