migdalor.jpg

אתמול בתל אביב,  נכנסתי סופסוף לבקר בחנות החדשה של 'המגדלור' ברחוב מקווה ישראל. אקווריום ענק, מלא בספרים יפים, שגרם לנפשי לפרפר בהתרגשות. התמלאתי ברגשות עזים וסותרים: התלהבות (חנות גדולה שמתפרשת על שתי קומות – קומת גלריה מכוסה במדפי ספרים עוטפת את קומת הכניסה), קנאה (1. גם אני רוצה חנות כזאת 2. גם אני רוצה לכתוב ולצייר ספרים שיעמדו שם על המדפים), תשוקה (התשוקה הפיזית הבלתי נשלטת למוצרי נייר כתובים ומצויירים באשר הם) וייאוש (מבחר עצום ומגוון של ספרים יפים, ספרי קריאה, אמנות, איור ועיצוב – מה אני אבחר?). ביליתי שם לפחות שעתיים (המוכרות בטח חשבו שאני משונה), עברתי מנושא לנושא, ישבתי על הכורסאות הנעימות שמפוזרות בכל פינה ודפדפתי בספרים מכל הבא ליד. בסוף יצאתי עם ארבעה ספרים (ספר גננות, ספר נערות, ספר מסות וספר מחשבות על החיים, מהתקופה הרומית).


אני שמחה שחנויות הספרים של הרשתות הגדולות (אלה שאין להגיד את שמן, שכמעט מתביישות שהן מוכרות ספרים ומנסות להיפטר מהם במבצעים אינסופיים) מתכווצות וקטנות, ואילו חנויות הספרים העצמאיות (חנויות של אהבה ותשוקה) מתבססות, מתרחבות ומלבלבות.

ulman.jpg

[…] "יסוד" של מיכה אולמן נתון בתוך האדמה והוא כמעט ואינו בולט ממנה. רבים עוברים על פניו כאילו הוא באמת יסוד למבנה לא גמור. הוא ספג בשל כך לא מעט אירוניה מתושבי העיר, אבל רבים גם אוהבים אותו מאוד דווקא משום כך. "יסוד" נראה כמו מסד לבית שעוד לא נבנה, או כשריד לבית שהיה ואיננו. הוא נראה כתמצית המזוקקת ביותר של מעשה הבנייה באשר הוא: תחילתו של המעבר בין כוונה ומעשה, בין שרטוט ובנייה. הוא עדיין לא הרבה יותר מאשר סימון של סימן על הקרקע, אבל הוא כבר תחילתו של מעשה או סיומו המסרב להימחק. בדומה לאנדרטה לטייסים, הוא מזקק את רעיון העיר לסמל אחד מרוכז והוא ממקמו מול איתני הטבע שמולם עומדת העיר. כאן ניצבת העיר מול החומר שממנו לוקחה: החול. בשונה מאנדרטת הטייסים, זהו סמל פָּרוּם וחידתי, רק חלקו מבצבץ אל המחשבה המודעת ואילו רובו נותר עלום.

תל אביב נבנתה (בעיני עצמה) לא רק על החול אלא גם על משחק המלים בין חול לבין חֹל. כלומר היא עיר החולין, בניגוד לעיר הקודש הסלעית. אבל העיר החולית היתה כוח המתריס בפני הכאוס החולי ובו בזמן היא זו שהפכה אותו לא רק לחומר הבנייה העיקרי שלה אלא לסמל רוחני מקיף. "יסוד" של מיכה אולמן יוצר מבט חדש, שהוי ומדיטטיבי, על המיתוס התל אביבי. הוא מבט מאוחר, מהורהר, על המיתוס הזה. הוא שרוי בשקט בשדרה הגדולה שבמרכז העיר, ומזכיר לא רק את המרץ ותחושת המהפכה התרבותית שאפפה את העיר העברית, החילונית, שהעמידה עצמה מול נצח השממה ומול הוויית הגלות, אלא גם את התלות הגמורה של העיר באדמה החולית, במזרח הקדמון הקשור בה. הוא מגלה גם שהקרקע הזאת לא היתה בוגדנית כלל כפי ששירי הבונים דימו אותה, והיא הוכיחה עצמה כיסוד יציב מאוד למבני הבטון שניטעו בתוכה.

"יסוד" נוגע בגבולות האמנות. הוא פסל ולא פסל. הוא אינו בולט מן הקרקע ואינו נושא על עצמו ערכי יופי מקובלים כאנדרטה לטייסים. הוא קרוב למושג הסימן, אבל דווקא היותו סימן כמעט ואינה מובחנת, כי אין גדר סביבו ואין כל דרך להבין היכן תחומו מתחיל ונגמר. איכות הסימן ב"יסוד" הפכה בעצמה למושא התבוננות ולחפץ מוחשי, וכמותו הוא נתון למחיקה. למרות הממד הכמעט מופשט שלו, הוא הפסל העוסק באופן הנרגש והגלוי ביותר במיתוס של תל אביב; של העיר שנבנתה על החולות. החול כזולת האימתני של העיר. וכשמביטים בו בסבלנות מתגלה בו צידו המכמיר לב של הסימן האנושי המחוק בקרקע. כמה פשוט ויסודי, כמה מלאכותי. ומנגד: גדול הכוח הנובע ממנו. זהו עוּבָּר של עיר, המקור לשדרה שסביבו, למתווה העיר כולו.

(אריאל הירשפלד, העיר העולה מן הים זוכרת גם את סופה, תרבות וספרות 'הארץ', 5.7.19)

cezzane wife.jpg

תערוכת 'זמנים מודרניים' במוזיאון תל אביב. המוזיאון מתמלא באנשים שלא ביקרו בו שנים. תורים בקופות ובכניסה לתערוכה. תערוכת אוסף של אמנות מודרנית ממוזיאון פילדלפיה. תערוכה יפה, אבל לא גורמת ללב שלי להחסיר פעימה. הוא שואל: מה היית לוקחת הביתה? אני בוחרת באשתו של סזאן והוא בעיגולים של קנדינסקי.


אהבתי את התצלום שהוגדל בשחור לבן. פיקסו וסוחר האמנות קנוולר יושבים בסטודיו המרווח והמואר של פיקסו, מתנדנדים על כסאות נדנדה. פיקסו בידיים שלובות, מתבונן ומאזין בשקט. חלונות בסגנון ארט נובו, אור מסמא עיניים ודקלים. אי של אמנות ושקט (משום מה, פיקסו תמיד מזכיר לי את סבא שלי, מנשה).

zabar.jpg

השבוע בתל אביב, באמצע השוטטות, התיישבנו בגינה המלבנית והיפה של כיכר 'הבימה', בין הקקטוסים לציפורני החתול, אכלנו מאפה גבינה עם דובדבנים מ'לחמנינה' ושתינו קפה חם בכוסות קרטון. פתאום החלו לרדת טיפות גדולות של גשם ומוסיקה נשמעה מהיכל התרבות. היה רטוב ונעים.

במשך שנים, כשגרתי בתל אביב, בראש רשימת הדברים ש'רוצה לעשות פעם', היה כתוב: להיפגש עם הלית ישורון, להציע לה לרשום פורטרטים של משוררים ל'חדרים'. (אבל לא עשיתי כלום כדי שזה יקרה, מלבד לבקר מפעם לפעם בגלריה 'גורדון'). מחקתי את זה מהרשימה רק כשכתב העת הפסיק להופיע.

india.jpg

יום קצר של חופש בתל אביב. ישבנו במסעדה ההודית מונאר, על המדרכה מול ארטא, אכלנו בידיים והפה התפוצץ מעושר של טקסטורות וטעמים. מקום פשוט, ידידותי וכל-כך כל-כך טעים. אחר-כך צעדנו בשדרות למוזיאון תל אביב, לתערוכה היפה של פמלה לוי.