חנות הספרים של 'אקדמון' באוניברסיטה העברית, אבולוציה: בהתחלה היה היכל קטן של ספרים, שלוש קומות מרופדות במדפים. בקומה הראשונה – ספרי ילדים וספרי אמנות, בקומה השניה – חצי קומה הוקדשה לספרות מקור וספרות מתורגמת (היו שם כל הספרים שאפשר להעלות על הדעת) וחצי קומה לספרים בנושאי פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעים ומדע המדינה, בקומה השלישית – ספרים בשפות שונות. מרצים, סטודנטים וגם סתם אנשים, התגוררו בחנות הספרים – ישבו, דפדפו, קראו, פטפטו. אחר כך צמצמו את החנות לקומה וחצי. אחר כך סגרו לגמרי את ההיכל ועברו לחלל קטן, תחום בחלונות זכוכית, בפורום המרכזי של האוניברסיטה (ליד הקפיטריה והדוכן להחתמת עצומות). כל קומה התכווצה לכוננית ספרים אחת. אחר כך סגרו את חנות הבגדים וכלי הבית של 'אקדמון' והעבירו גם את תכולתה לחנות הספרים. חנות הספרים נאלצה לחלוק את החלל עם פיג'מות, תחתונים ותנורי חימום. אתמול כשביקרתי בחנות, ראיתי שמדפי הספרות המתורגמת וספרות המקור שהתאחדו, מדולדלים, ריקים בחלקם, בכל אות אפשר למצוא פחות מעשרה ספרים.

מזמן, כשטיילנו באירופה (לפני שהיו לנו ילדים), הייתי מתבוננת בהשתאות בהורים הפוסעים ברחוב עם ילדיהם הקטנים חגורים בריתמה עם רצועה ארוכה (כזו המאפשרת להם להתרחק במידה, אך להישאר בטווח משיכה קצרה). עכשיו, גם אני, לא מניחה לילדיי להתבגר, לא מצליחה לשחרר, להרפות מהרצועה.

"הסבל מתקיים בשל פער בין העולם כפי שאנו מציירים אותו לבין העולם כפי שהוא… הטענה החזקה שהבודהה מביא אל פתחנו היא שהסבל בא לא בשל סיבות קוסמיות, בשל חטא קדמון, בשל חטאנו לאלוהים, או בשל יחסי כוחות כלכליים ומעמדיים; מקור הסבל הוא בתודעתנו המתעתעת".

(פרופ' יעקב רז, "זן בודהיזם — פילוסופיה ואסתטיקה", האוניברסיטה המשודרת, 2006).

יום שישי, ערב שבת. כל המשימות שהייתי צריכה לעשות, להספיק, לסיים במהלך השבוע – נדחקו, נדחקו, נדחקו… עד שהגיעו לכאן! (כמו נהג אוטובוס שמעלה עוד ועוד נוסעים, אפילו שזה לא אוטובוס אקורדיון).

[…] זהו אחד הפרדוקסים של המוסדות האקדמיים: חומר הלימוד עשוי לעסוק בשחרור האדם, אבל כמעט אף מרצה לא מעלה על דעתו שזה אמור לחול גם על צורת ההוראה ומבנה היחסים במוסד עצמו.

[…] ציונים מספריים הם זרים לרוחם של הלימודים ההומניסטיים. בחינות הן צורת הערכה המתאימה אולי לרואי חשבון, אבל לא לתלמידי פילוסופיה. אין כל היגיון בכך שלימודי ספרות יתבצעו מתוקף אימת הבחינה. מרצה למקצוע הומניסטי שמחזיק את הסטודנטים בכיתתו רק באמצעות השוט של הציון, ולא בזכות הסקרנות שהוא מצית בהם — עדיף שלא ילמד בכלל.

[…] אנחנו קוראים ספרים, שומעים פודקסטים או לומדים יוגה מתוך עניין ושאיפה להתפתחות אישית. רק כאשר מדובר על לימודים אקדמיים, מקובל מסיבה כלשהי לחשוב שנחוצים מנגנוני מישטור ומדידה. סטודנטים ומרצים לכודים בתוך המשחק הטיפשי של הציונים, כאילו שלאורך זמן יש חשיבות לשאלה איזה ציון קיבלת בקורס מבוא לרפובליקה הרומית בתואר הראשון. כל זה נובע ממוגבלות של הדמיון, דווקא מצד אלו שאמונים לכאורה על הרעיונות המשוחררים ביותר. […]

(עפרי אילני, מבחנים בהיסטוריה פשוט לא עובדים. מתי יבינו את זה גם באוניברסיטאות? מוסף 'הארץ' 11.2.22)

לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים לוקח לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).