"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)

וגם – "1001 דמויות", התערוכה הנפלאה של יעקב קאופמן באגף הנוער. מזדהה עם החיפושים שלו – מצד אחד, השאיפה לתימצות מירבי ומצד שני, אינסוף הווריאציות שאפשר ליצור מכל רעיון או דימוי. הריבוי, ההומור והמשחקיות הילדית, נהדרים (וכך גם הדיאלוג עם צלמיות קדומות). מזכיר את ברונו מונארי. מפגש בין אמנות – עיצוב – איור.

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).

מוזיאון ישראל נפתח מחדש לאנשים במסכות. אמנות משיבת נפש באמצע החום הגדול. תערוכות שכבר ראיתי ותערוכות חדשות, משמחות באותה מידה. תערוכה יפה של אוגוסט רודן וטולוז לוטרק, מפגש בין פסלים ורישומים, תערוכה קטנה של ציורים הודיים מחצר המלך (דיוקנאות עדינים שמתחשק להעתיק) ו'גלריה משלה' של ברטה אורדנג עם אמנות ישראלית מינימליסטית נפלאה משנות השבעים.

נסענו ברכבת לתל אביב, הלכנו למוזיאון, ביקרנו בחנות של דקתלון וראינו את הים בחורף.


בתערוכה המחודשת של האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב, יש קיר אחד עליו מצטופפים כמעט כל האמנים שאני אוהבת: אריה ארוך, רפי לביא, הנרי שלזיניאק, משה גרשוני, אביבה אורי (ואורי רייזמן, על קיר אחר).


בדרך לים, עצרנו בטשרניחובסקי, הוא אכל פלאפל ואני אכלתי סביח נהדר (הדבר הכי קרוב להתגלות דתית).

puyo.jpg

[Constant Puyo, Montmarte, 1906]

איזה יופי של תצלום. ראיתי אותו היום בתערוכת הצילום במוזיאון, והייתי מוכרחה לשמור אותו. (מזדהה עם הצורך לגנוב רגע קטן ופרטי של חופש, הפסקה קצרה באמצע העבודה המשמימה והשגרתית של הניקיון. החדרנית מציצה החוצה, לספוג קצת עולם, חיים, רעש של רחוב, ואז חוזרת לאבק רהיטים).

(התצלום מופיע בתערוכה: אהבה חדשה, שיאי הצילום המודרני, שבמוזיאון ישראל)