"[…] אלו קורבנות מגוחכים לתשוקות מנוגדות אנחנו! כשאדם יושב במקום אחד, הוא עורג לנדודים, וכשהוא נודד הוא עורג לבית. ועם זאת, מה בהמי הוא השובע – כל הדברים הגדולים בחיים נעשים בידי אנשים שאינם שבעי רצון."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)

women

יום אישה שמח!

 


 

notebook2

בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב, קניתי ב'יולטה' מחברת כל כך יפה, שממש נועדה בשבילי. הכריכה נהדרת, אפורה ומינימליסטית, העמודים מחולקים לכתיבה ולציור (כמו כאן, בבלוג). הרבה תשומת לב ורגישות לפרטים הקטנים. מה חבל שלעולם לא אעיז לצייר או לכתוב בה.

bearded man

אני אוהבת את הראש של יעקב קאופמן ואיך שהוא חוקר-משחק-חושב עיצוב:

"המעצב התעשייתי פרופ' יעקב קאופמן, מהידועים בתחום בארץ ובעולם, הוא חוקר-יוצר […] עבודותיו האישיות הן מחקר מתמשך השואל על התנאים להתקיימותו של משהו: מה הופך מעגל למעגל? מתי קומץ חומרים נהיה פיגורינה? כמה קוים מספיקים לחתול? איך עושה שרפרף? שאלות קיומיות אלו – בין אם הן מופנות כלפי מסכות או רעשנים, מנורות או פיגורינות, שרפרפים או חתולים, סירים או מעגלים – מצויות בדי.אן.אי היצירתי של קאופמן ומניעות פעולות רחבות ורבות. […] הוא משתמש תמיד בארכיטיפ כמודל, בתבנית המוכרת כבסיס קבוע להשתנות וליצירה. אבל ההישענות על המבנה המסורתי – של השרפרף, החתול, הרעשן או המסכה – היא רק נקודת סיום ונקודת מוצא. ביניהן נמתחת הפעולה כעיקר ההתרחשות של היצירה. הפעולה היא התהוות: היא מתח בין תכנון מוקדם לבין אלתור, בין היתכנות לבין טעות, בין אילוץ שמזמן החומר לבין התקדמות אחורה ולצדדים. קאופמן משחרר את הפעולה מחוקי הפונקציה, מוותר על העלילה הקבועה מראש. על כן הפעולה אצלו תמיד חד פעמית, רעננה, פועלת מחוץ לשפה ולכן לעתים קרובות גם מצחיקה. […] קאופמן מכיר היטב את השרפרף ובקיא בו ובהיסטוריה שלו, אבל חותר לשכוח אותו בכל פעם מחדש. ידיעת השרפרף והשכחה שלו מייצרת פעולת בריאה, כמו ילד שמדליק את האור שוב ושוב ובכל פעם מופתע. זהו אי-לימוד מהניסיון, הפותח פתח או פתחים להתהוות חדשה. […]"

('איך עושה שרפרף', תערוכת שרפרפים קטנה של יעקב קאופמן בספריה של בצלאל. הדברים נלקחו מתוך הטקסט שמלווה את התערוכה, שכתבה האוצרת: טל פרנקל אלרואי).

van gogh vin

"הייתי רוצה להיות שפופרת הצהוב של ואן-גוך. להילחץ באלימות בידו המזיעה והנרגשת ולשחרר לאוויר העולם תשוקות צהובות משולחות רסן. הייתי אפילו מוכנה להיות כתם צהוב קטן שדבק במכחולו, או המילה צהוב כשהיא נהגית הולנדית מבין שפתיו הג'ינג'יות. אבל אני לא. כדי להיות צהוב צריך להיוולד צהוב, ואני נולדתי בורדו כהה. אין כאן מקום לאשליות, אבל מאחר שהצהוב ממלא תפקיד נכבד בחיי, החלטתי לכתוב לו מכתב אהבה. אין זה העידן המתאים להפגין רגשות לצהוב – בעידן הטכנולוגיה והניכור סוגדים רק לאור הכחלחל הבוקע ממקלט הטלוויזיה, אבל רגשות לא היו מעולם תלויי זמן ומקום, וכך אני מדלגת על שנות דור ומתאחדת בחדווה עם אקספרסיוניסטים נפעמים ורומנטיקנים סוערים. צהוב. כמעט וכתבתי "כמה מתיקות יש במילה הזו". אבל הטעם האמיתי הוא יותר חמצמץ. אני הכי אוהבת את הצהוב בכמויות קטנות (למרות שאני מתעלפת בקלות גם כשהוא משטח צבע ענק), מנצנץ מפינות לא צפויות בציור, יוצר תחושה שכל העולם מתחת לפני השטח הוא צהוב ביסודו, לוהט ודמוני, ורק לאמנים בודדים יש האומץ לחשוף אותו שיתפוצץ לנו בפנים."

(מתוך: מחווה לצהוב, שכתבתי לגיליון 'צבע' של 'משקפיים', 1992)

daf

"התחלתי לכתוב "ברצינות" בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך.

[…] בהתחלה, בראשית הכתיבה, לא היה לי יום ולא לילה. כל דקה ביממה רציתי להיות עם "זה". העתקתי לנקי על דפים לבנים דקיקים וחזרתי והעתקתי לנקי בנחישות עצומה ובתשוקה. משפט שהתעקם שבר את לבי ושיגע אותי. דשתי בו שוב ושוב עד שהוצאתי לו את נשמתו. עם הזמן והשנים למדתי שהדבר החשוב בכתיבה הוא לא רק השליטה אלא גם ההרפיה: פשוט לעזוב. לעזוב דווקא באמצע התנופה של הכתיבה, ללכת. לחזור לזה מחר, או מחרתיים. לתת לפתרונות להתגלות מאליהם, ולא לרוץ אחריהם עם קלשון."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: שבעה הרהורים ועובדות על הכתיבה, אפיק ספרות ישראלית)


"[…] ואכן, הפח במטבח, שרוקן לפחות שלוש פעמים ביום, נגדש בניירות צהובים "מבוזבזים" שעל רובם נכתבו לכל היותר שלושה משפטים. זה היה העניין: מאבקי העיקש במלאך נסב רוב הזמן על פרוצדורות ונימוסי שולחן, לא פחות משנסב על תכנים, כלומר: על כתיבה תמה. היה ועדיין יש לי כתב יד מזעזע: לא ממש בלתי קריא אך כה מכוער! קשה לתאר עד כמה פצע אותי כיעור זה, שנתפס ממש כאלמנט של טומאה כשהפעולה הפיסית של הכתיבה היא סוג של התקדשות: הטון הנכון של המשפטים עלה בקנה אחד לגמרי עם צחות האותיות, ואני העתקתי לנקי וחזרתי והעתקתי לנקי, ימים על ימים. עד היום, למרות שנטשתי את שיגעון הכתיבה התמה, נדמה לי שיש משהו במעשה הכתיבה, "היצירה" בכלל, שמצריך, ממש מחייב, שוליים רחבים של תנועות שווא, בהייה, חלומות בהקיץ, בזבוז: בזבוז זמן, אנרגיה, יעילות במובן המקובל שלה, חלל, כסף לפעמים, בקיצור – כל מה שנרתם מראש לתכלית מוצהרת. ה"בזבוז" איננו אלא השוטטות הזאת באפלה או בחצי אפלה שבתוכה מגלים או לא מגלים לבסוף את האובייקט."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: הסיפור הראשון, אפיק ספרות ישראלית)