"הוא כותב מעט ומתרגם הרבה.

הספרים שקנז כותב, רובם צנומים, דקי־שדרה, מצטמצמים בספרייה שלי על רבע מדף. תשעה ספרים במשך יותר מחמישים שנה. ליצירות שהעתיק משפה לשפה, לעומת זאת, אילו היו מונחות זו לצד זו, אילו היינו מסדרים את מדפי הספרים שלנו על־פי מתרגמים ולא על־פי מחברים, היו נחוצים כמה מדפים. יותר מארבעים ספרים, כמה מהם עבי־כרס, רובם רומאנים, כמעט כולם מצרפתית. התרגום הראשון ראה אור בשנת 1962, האחרון ב-2014, שש שנים לפני מותו. במשך רוב שנות חייו ויצירתו הוא מעתיק מצרפתית לעברית ארבעה או חמישה ספרים לפחות בין ספר מקור אחד לשני.

[…] בניגוד לחבריו הקרובים, הוא לא מחבר ספרי מסות. לא על החברה הישראלית ולא על ספרות. אין לו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" משלו, אין לו "לפתוח סיפור" או "באור התכלת העזה". הוא גם כמעט לא מתראיין, נמנע מלנסח בפומבי את מחשבותיו על ספרות או על ספריו. הוא מסרב בדרך כלל להיות פרשן של יצירתו או של יצירות שכותבים אחרים. מלבד הטקסט אין דבר. גם כשהוא מתרגם, הוא מתרגם בלי פראטקסט. הוא לא כותב הקדמות או אחריות־דבר ליצירות שהעתיק משפה לשפה, ולרובן הוא אפילו לא מעיר הערות. עורכי המהדורה העברית של הספר המתורגם מוסיפים הערות במקומו.

ההעדר הזה קורא לנו לחפש את מחשבת־הספרות שלו במקומות אחרים: אולי בתרגומים עצמם? האם אפשר לחשוב על התרגומים לא רק כאתר שבו מדבר מתוכו האינטימי אלא גם כמקום שבו מתנסחת מחשבת־הספרות? האם עלינו ללכת אל הספרים שבחר לתרגם ואל אלה שנמנע מלתרגם, אל שפת התרגומים, אל המפגשים בין ספרים שכתב לספרים שתירגם כדי לקרוא את מחשבת־הספרות שלו בין השורות? למשל להתבונן כיצד סצינות או פיגורות ספרותיות מתיקות את עצמן מיצירות שכתב ליצירות שתירגם, ולהפך, וכיצד הן משנות את משמעותן בתוך כך. […]"

(דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, תרבות וספרות 'הארץ' 25.6.21)

שבת בבוקר. קמתי מוקדם, הלכתי במשך שעה ברחובות השכונה והקשבתי למוזיקה. הכנתי קפה לו ולי. ראינו עוד פרק נהדר בסידרת 'הטובות לקרב' (ששנת הקורונה והבחירה בביידן רק היטיבו עימה). קראתי את הטקסט הנפלא של דרור משעני על התרגומים של יהושע קנז, שפספסתי בשבוע שעבר. הולכת לסדר ולנקות.

הדבר העיקרי שהרשים אותי בשנה וחצי האחרונות, הוא יכולת ההסתגלות האנושית, לכל מצב, קיצוני ומפתיע ככל שיהיה (ונראה לי שזה מעורר מחשבות, לטוב ולרע, גם בהתייחסות שלנו להיסטוריה).