אתמול, על גג מלון שלא היכרתי (שצץ לו בין רחובות קטנים ובניינים ישנים), תצפית נהדרת על רחוב יפו ומגרש הרוסים, משחקי אימפרוביזציה מהנים ותרגילים מתסכלים בניהול זמן. לקינוח, סיור לבניין החדש והאוטופי של בצלאל, שקורם לו עור, בטון וגידים מאחורי הכנסייה הרוסית (ואפשר לראות דרכו את הר הצופים).

גם לי יש עיר רפאים משלי (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות שנעלמו, ורק אני רואה אותם.


מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.

למרות שזה כל כך ברור מאליו, רק עכשיו, אחרי שנים, אני מתחילה להבין ואולי גם לאט לאט לקבל, את המחזוריות הזו של החיים. ככה הכל בנוי. מעגלים קטנים וגדולים, מסיימים לעשות משהו ומיד מתחילים מחדש, מסיימים ומתחילים מחדש (יום, שנה, שטיפת כלים). לא נעים קדימה, נעים במעגלים. אולי אם הייתי דתייה, הייתי מבינה את זה בשלב מוקדם יותר, אבל גם מאוחר זה משהו.