וגם – "1001 דמויות", התערוכה הנפלאה של יעקב קאופמן באגף הנוער. מזדהה עם החיפושים שלו – מצד אחד, השאיפה לתימצות מירבי ומצד שני, אינסוף הווריאציות שאפשר ליצור מכל רעיון או דימוי. הריבוי, ההומור והמשחקיות הילדית, נהדרים (וכך גם הדיאלוג עם צלמיות קדומות). מזכיר את ברונו מונארי. מפגש בין אמנות – עיצוב – איור.

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).

איגרת אל הילדים | אלי אליהו
אני כותב אל המעתיקים.
אל הלוחשים בחשש זה אל זה.
אל החורתים את אהבתם על השולחנות.
אל המאחרים. אל אלה שבוהים
מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים
את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה.
בשביל אלה שתמיד יושבים
בקצה. בשביל זה שקם
פתאום ויוצא.



"[…] החיים מחוץ לבית הספר מעודדים אנשים לבחור ללמוד נושאים שקשורים לתוכנית החיים שלהם ולממש את כישוריהם. מדוע שלא נאפשר זאת לתלמידים בבית הספר? תלמידים שילמדו מתוך בחירה תוכנית לימודים גמישה, מותאמת ומאתגרת, ויממשו במהלך הלמידה את כישוריהם ואת תוכניות החיים הראשוניות שלהם, ילמדו בעניין וביעילות — על בסיס מערכת ההפעלה האנושית — ויהיו "לומדים לכל החיים"."

(יורם הרפז, איזה אסון יקרה אם נאפשר לתלמידים לבטא את התשוקות שלהם, מוסף 'הארץ')