"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)


"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

מסתפרת בגינה. נהנית להתקדם בחוסר סדר מוחלט. מתחילה עם המכונה כאן, ממשיכה שם, קופצת לצדדים, מורידה, מיישרת, מקצצת. ערימות כסופות נושרות ממני, קווצות לבנות קצרות מתמרדות, הפנים מתכסות בשכבה אפורה ודקה של שיער, קו הגולגולת נחשף… ואז הוא מגיע, עובר בשקט ובשיטתיות על כל הראש, מאחד, מהדק, נותן לזה צורה (שהיא אני).

bread

זהירות, טקסט חמץ: כשחשבתי על הלחם הטרי טרי שמוכרים במכולת בבוקר שאחרי הפסח, נזכרתי בבית החייל. כשהייתי ילדה, אהבתי לאכול עם אבא שלי ארוחות צהריים או ערב בבית החייל (שהיה ממש ליד משרד החוץ). היה שם תמיד לחם שחור פרוס, רך וטרי. אהבתי לאכול פרוסת לחם שחור עם מרגרינה וריבה אדומה צה"לית, ולשתות תה שחור ומתוק בכוס פלסטיק. אז גם חלמתי להיות חיילת בצה"ל (זה עבר לי, כשהתגייסתי).

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)