מתחילה שנה חדשה של קריאה, בספרים של יהושע קנז (מעין קורס קריאה פרטי לסמסטר ב'). הספר הנהדר של נעמה צאל 'הם דיברו בלשונם', מזמין קריאה חוזרת וקשובה בספרים שלו. קוראת שוב את 'מומנט מוזיקלי' ו'בדרך אל החתולים', שקראתי לפני הרבה שנים (אחר כך אולי אקרא שוב גם את 'התגנבות יחידים'), במקביל מציצה וקוראת גם במאמרים המגוונים ב'יופיים של המנוצחים'.


"[…] בספר זה אני מבקשת לגשת אל הפואטיקה הייחודית, יוצאת הדופן, של קנז, מזווית פילוסופית. תוך קריאה בטקסטים פילוסופיים מרכזיים העוסקים באופיו של מפגש בין אדם לזולתו, אבקש לחשוב על היחס יוצא הדופן הקיים אצל קנז בין המספר לבין הדמות שלו, ואבקש להתעכב על המנגנונים הפואטיים הנדירים של קנז ביחס לדמויותיו, שיתבססו תמיד על היעדר עמוק ועקרוני: היעדרה של תפיסה מלאה של הדמות, קליטה חלקית של לשונה, סירוב לאופציית החיקוי, טביעת נקודות עיוורון במרחב של הדיוקן, עיצוב פואטיקה של חירשות חלקית – פואטיקה שבבסיסה סירוב לאשליית ההיכרות הגמורה, התנגדות לכינוס קווי מתארה של הדמות הזרה אל תוך גבולותיו הנחרצים של הסטראוטיפ, וחמיקה מתמדת מן הדומיננטיות של תפיסת המספר, וממבטו."

(נעמה צאל, הם דיברו בלשונם, הפואטיקה של יהושע קנז, הוצאת מאגנס)

[איור של טובה ינסון]

יום ה'צריך'. היום הוא היום הזה (בשבוע/בחודש/בשנה) שבו אני נדחקת לפינה אחרי שמשכתי את הזמן ככל יכולתי וכבר אין לי ברירה, מוכרחה לעשות את מה שצריכה לעשות ולא ממש רוצה: לשטוף ריצפה, להכין ניירת לסוף שנה להנהלת חשבונות, להתקשר לחברת הביטוח, לשלוח את המייל ההוא, לקבוע תור לבדיקה, לקפל כביסה, לסדר את שולחן העבודה