17 במארס. יושב בחדר אצל ההורים, מדפדף שעתיים בכתבי עת, מפעם לפעם מביט נכחי, ובסך הכל רק ממתין עד שבאה שעה עשר ואני יכול לשכב במיטה.


אחר צהריים של יום א', עכור לאין שיעור, מכלה שנים שלמות, אחר צהריים שהוא שנים. לסירוגין מיואש ברחובות הריקים ורגוע על הספה. לפעמים תמיהה על העננים הדהים, חסרי הטעם, החולפים כמעט בלי הפוגות. "אתה שמור ליום ב' גדול!" – "יפה אמרת, אבל יום א' לא יגיע לקיצו לעולם."

(פרנץ קפקא, יומנים 1914-1923, בעריכת מאכס ברוד, מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן)

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)