[רקוויאם לציפור, אביבה אורי, 1976]

[צבי מאירוביץ']

תערוכת הפנדה במוזיאון תל אביב. מפגש צמרת צנוע של אמנים שאני אוהבת משנות השבעים, ובראשם: צבי מאירוביץ', אביבה אורי ואריה ארוך. שרבוטים מרגשים של גירי פנדה. הנחרצות התקיפה של אביבה אורי (הגרפיות והניקיון של החתימה שלה), הפנדות הורודות, המתפתלות והסבוכות של מאירוביץ', החיבורים המפתיעים של ארוך (לא יודעת להסביר למה אני אוהבת אותם. אולי כי זו האמנות שגדלתי לתוכה, כשהתוודעתי לאמנות. חלק מהנבחרת שאספתי לי לאורך השנים, של רשמים, משרבטים, אקספרסיביים. הקוטב הנגדי לאמנות המושגית, השכלתנית). לא אהבתי את העיצוב המתחכם של התערוכה – המיסגור השקוף, יריעות בועות הניילון שמצפות את הקירות. להניח לרישומים להיות מה שהם.

[קטע מהרישום הנהדר של אביבה אורי על העטיפה]

 

קניתי לי במתנה לשנה החדשה ולקראת יום הכיפורים הממשמש ובא, את 'איך עשית את זה?' של הלית ישורון.

---

(ביום חמישי בבוקר, בדרך לעבודה, סטיתי מדרך הישר ונסעתי לכיוון מגדלי וולפסון, החניתי את האוטו לא רחוק מהבית הישן של טדי קולק ושמתי פעמיי ל'אדרבא'. בשעות האלה של הבוקר אפשר למצוא חניה קרובה לחנות, אבל אני אוהבת לצעוד בשדרות רבי משה בן-מימון ולחשוב מחשבות בשמש. נכנסתי לחנות, אמרתי ליונתן בוקר טוב, ותיכף ומיד ביקשתי וקניתי את הספר של הלית ישורון ואת הספר האחרון של נתן זך 'אומרים שממש יפה שם', שקטלו אחר-כך בעיתון של יום שישי בקול תרועה רמה. לא הסתכלתי לצדדים, לא דפדפתי כמעט בשום ספר אחר ולא דיברתי עם יונתן על ספרים, כי הייתי בדרך לעבודה והייתי צריכה להספיק עוד כמה דברים לפני האזכרה. בדרך חזרה לאוטו אפילו לא קניתי שקית שוקו במכולת הקטנה. כשהלכתי שוב בשדרות בן-מימון חשבתי כמה זה נחמד שיש מוכרי ספרים שאפשר לדבר איתם על ספרים ונזכרתי פתאום בתקופה שעבדתי בחנות לספרים משומשים בתל אביב והיה נער צעיר אחד שהיה נכנס מדי פעם לחפש את '12 הכסאות' של אילף ופטרוב לפני שתרגמו אותו מחדש ותמיד נהנינו לפטפט, כבר לא זוכרת בדיוק על מה).

 

מה שמזכיר לי, ששכחתי לכתוב בסוף על התערוכה הקטנה והיפה, הנחבאת אל הכלים במוזיאון ישראל, 'רשמי קרקס'. תערוכה שגיליתי במקרה, שעיקרה סדרת הדפסים יפהפיים של אלכסנדר קאלדר + שניים שלושה הדפסים נהדרים של אביבה אורי, טולוז לוטרק, והדפס או שניים של פיקסו לקינוח. (אפשר למצוא אותה בתוך אולמות האוסף ההולנדי, אחרי התערוכה של המלאכים עם הקירות הכחולים, ממש במקום שהמוזיאון נגמר ונתקלים בקיר לבן).

אני נמצאת איפשהו באמצע הדרך בין אביבה אורי לסול סטיינברג. זה מקום מוזר להיות בו.

 

[קפיצת הלוליינית, אביבה אורי, 1958]

זה תמיד אותו הדבר: ההתלהבות הראשונית, הרצון לעשות משהו אחר, חדש, האפשרויות האינסופיות הגלומות. היכולת לנסות, לגלות, לטעות, להפתיע, להעיז, לגוון, להשתנות; אחר-כך מופיעה השיגרה, הנוחה. ההעזה הופכת לבעלבתיות ידועה, מוכרת, עצלה, משועממת. הבחירה החוזרת במה שהוכיח את עצמו בעבר, באופן כזה או אחר. הרצון למצוא חן, לרצות; ולבסוף, חוסר הטעם להמשיך לעשות שוב ושוב את אותו הדבר. חוסר הטעם.

אביבה אורי. משתמשת בעיפרון כמו בכלי נשק.