[מתוך תצלום שלו]

באירוע אתמול במוזיאון לכבוד אבנר כץ, היה משהו מטלטל, מהרבה בחינות (וגם שמח ועצוב, מעורר השראה ומעורר קנאה).

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).

בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).

אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)

---

"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.

טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)

"אתה אוהב להיות מאייר?

אני חושב שיש מעט אנשים שיש להם הזכות לעבוד במה שהם אוהבים, שזה מרתק אותם. זה לא אומר שאין ימים של תסכולים, של תחושה שהמתנה נלקחה ממך ושהיד שוקלת טונה. זה קורה. אתה אומר לעצמך – גמרנו, זהו זה. אין יום שאני לא בסטודיו, אבל יש ימים שהשולחן שלי ריק. מזל שיש לי לאן לצאת – אני יוצא לגינה. הרבה צמחים כבר מתו אצלי בגלל עודף מים."

(אבנר כץ מתוך ראיון ל"ספר המאיירים הגדול", בהוצאת מוזיאון ישראל ועם עובד, קיץ 1998)

אבנר כץ.

(אתמול בצהריים בעזורה, במקרה, אבנר כץ).

[איור של אבנר כץ מתוך הספר 'צימוקים ושקדים']

 "[…] כאשר נכנסתי לחדרה של מירה עמד שם באוויר ריח מאוד מוכר. זיהיתי אותו מיד. זהו הרי בדיוק אותו הריח של הסלט שאנחנו עובדי המטעים היינו מכינים בארוחות הבוקר לאחר שלוש שעות של קטיף הסנטה רוזה או הגרנד אלכסנדר. שום דבר מיוחד. חותכים עגבניות וחותכים מלפפונים ובצל ומרסקים במזלג ביצה קשה ומתבלים במלח ובפלפל. מערבבים ובוחשים היטב עד שיוצא כל המיץ ואז, רק אז מוהלים בשמן. זה הכול, מירה החזירה אותי אל הסלט הזה ממש. היא הזמינה אותי לשבת לידה אל השולחן, שדמה במשהו לשולחנות שהיו בחדר האוכל שלנו. לידה כבר ניצבה צלחת מלאה בסלט. היא שמה ממנו בצלחת הפלסטיק שלפניי, וכיבדה אותי גם בכוס תה חם ומהביל. אני לא זוכר על מה דיברנו. הייתי נרגש מדי. אולי גם רציתי לבכות (סליחה על החריגה), אני חוזר לעובדות. ארונות עץ ניצבו לאורך הקירות. הם היו גדושים בספרים. גם את חלל האח (שתכנן ארכיטקט רומנטיקן, שמן הסתם לא חי בלבנט) מילאו ספרים. ערמות של ספרים ניצבו גם על השולחן והקיפו מכל עבר את צלחת הסלט של מירה ואת צלחת הסלט שלי. על ערמות הספרים האלה ולמרגלותיהן היו פזורים אינספור ניירות ללא סדר ומשטר. רוב זמנה של הפגישה הזאת חיפשה מירה וחיטטה בניירות, תרה בייאוש הולך וגובר אחר נתונים שאותם כנראה רצתה להעביר אליי. אני עזרתי לה בחיפוש משקפי הקריאה שלה.

בנוסף לריח הסלט עמד שם בחדר ריח נוסף, או יותר נכון, בליל ריחות שגם אותו הכרתי, זה שנדף מהספרייה הצנועה של הוריי. כוננית עץ שניצבה על המזנון, ועל מדפיה כל הספרים שקיבלו מנויי עיתון דבר. ביאליק ומאפו וברל כצנלסון וברנר וכל כתבי י.ל. פרץ וכל כתבי שלום עליכם וגרשון שופמן, וכמה ספרי קודש מן העבר הגלותי של אבא שלי, וכמה ספרים ביידיש מן העבר הגלותי של אימא שלי – וגם ריח של אבק, שהרי כידוע, הוא המחזר העקשן ביותר של הספר. בנוסף לריחות האלה עמד בחדרה של מירה גם ריח של דפוס טרי, שעלה מן הספרים שהגיעו זה עתה מבית הדפוס. אומר על ריח זה רק כי מי שמריח אותו פעם אחת עלול להתמכר לו.

[…] בואו נתנחם בזה שהיינו בעידן הספר שכה אהבנו, ובואו נתנחם גם בכך כי נינינו ובני נינינו לא יידעו בכלל מה הם הפסידו."

[מתוך דברים שנשא אבנר כץ בבית אריאלה, באירוע שנערך לרגל פרישתן של מירה מאיר ועדנה קרמר מספרית הפועלים]