לעבור את הקו.

"את השיעור הכי חשוב על אמנות למדתי בשיעור הראשון ביום הראשון, בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אצל אברהם הפנר. הפנר אמר: 'קולנוע זו שפה. ראיתם הרבה סרטים, אתם יודעים לעשות סרטים. לשיעור הבא: שכל אחד יעשה סרט'. אמרנו 'זה שיעור ראשון, מאיפה אנחנו יודעים?', הוא אמר: 'אתם יודעים, אתם יודעים', והלך.

הייתי בפניקה, אבל החלטתי לנסות. ישבתי וכתבתי תסריט, פרודיה על הסרט הערבי של יום שישי. צילמתי עם חברים, כמו שראיתי שמצלמים בסרטים, אמרתי: קאט ואקשן, נהניתי בטירוף. ערכתי לבד, גזרתי והדבקתי. לשיעור השני הבאתי סרט אילם של 3 דקות.

מתוך 25 סטודנטים בכיתה, רק 6 עשו סרט. 30 שנה אחרי – כל ה-6 שעשו סרט בשיעור הראשון הם היום במאים, כל השאר לא.

יש קו שמפריד בין דיבורים לבין מעשים. מה שחשוב הוא לעבור את הקו. לעשות. אנשים אומרים: אני רוצה לעשות את זה, אני רוצה להיות זה. כולם מדברים, העניין הוא לעשות. רע, טוב, לא חשוב. העיקר הוא לעשות. אפשר לעשות ולהיכשל, כישלון הוא שלב בדרך להצלחה. אם יש פרפקציוניסט שאומר לי: 'אני, פחות ממושלם לא עושה', אני זורק אותו מהכיתה. כל מעשה אמנותי הוא הפלגה באוקיינוס שחור של פחדים וחוסר ודאות. איך אתה יודע אם משהו יעניין אנשים? אם הוא מעניין אותך, אז הוא יעניין."

(דברים מתוך: 'חמישה דברים שלמדתי על אמנות', הרצאה של דורון צברי, שהתקיימה הבוקר בבית הספר של הצעיר).

[המיטה של פרוסט]

"והוא נזכר. בניגוד למה שתלמידיו חושבים עליו, בנושאים מסוימים היה לו זיכרון מופלא. איך אמר ד"ר קוהן פעם, כשהם ישבו אצלו שניהם, טנא יוסף ויונה, הבייבי סיטר הנאמן: מנצחים כי ממשיכים! אמר הרופא. לא מפסיקים! לאף אחד לא קל. כולם מופרעים. ככה האדם מאז ומעולם. תקראו את 'אי הנחת בתרבות' […] לכולם היו הורים ובכולם אימם בגדה. ואביהם. ותרבותם. אבל לא לוותר! לא לעולם! אם אתה יכול לנשום – זוז! אל תשכב!…"

(אברהם הפנר, כמו אבלאר, כמו אלואיז, הספריה החדשה)

כשבאתי לאסוף אותו מבית הספר, התברר שהקדמתי בשעה, אז התיישבתי למטה ברחוב על ספסל, עם 'כמו אבלאר, כמו אלואיז' של הפנר (שפעם כבר התחלתי לקרוא וכל כך התלהבתי, עד שנבהלתי שתיכף ייגמר והפסקתי). ספר שנדבק ליד. הוא כותב כמו שאני אוהבת לקרוא. כמה חבל שכבר אי אפשר לפגוש אותו בשום מקום, את 'יונה יוסף טנא, לא המורה'.

---

"לכל היותר, אם אין ברירה, מדברים עם ספרים, הוא חשב ותפס, שהנה! זה הפתרון לשעות שמחכות לו עד שהיא תבוא. והוא חזר לספרייה אל חבריו האמיתיים, אל הדפים הכרוכים מכל קצווי העולם ומכל הזמנים. הנה מכון, הנה מלון, הנה מקלט."

(אברהם הפנר, כמו אבלאר, כמו אלואיז, הספריה החדשה)

"והוא סיפר להם על ג'וזף קונרד ועל אורסון וולס, שבילו שנים רבות בנעוריהם על אונייה, ובמקומות שונים ומשונים, וטענו אחר כך שאלו היו ה-formative years שלהם. ולואי אמר שזה לא חוכמה, שהוא מדבר על סופרים ואמנים, ואנחנו… בני אדם. אז יונה התעקש ואמר, תראו, זה לא נכון. זה לא מדויק. הם רק הפה שלנו, זה הכל. הם לא יותר רגישים. הם אפילו לא יותר פגיעים. גם אנחנו, אם ידגדגו אותנו, נצחק. כל הסיפורים על גאוניותם ו- ו- וייחודם, זו אגדה שבאה לשים מרחק בינינו ובינם, להרחיק אותם ממותר האדם. כולנו רגישים, כולנו עמוקים. אפילו טיפשים, הלב שלהם נשבר. גם לנו יש ביבים עמוקים והרי געש ואש ולבה חמה, ההבדל בינינו ובין ואן גוך זה רק ב- באיזה אומץ לב מבהיל שהיה לו, שאיפשר לו לרדת אל תוך לוע הגעש שלו, לחקור שם ולצאת ולתאר לנו מה הוא ראה. הם רק חוקרים. גם אתם. כל אחד אצלו בפינה. הציורים שהם מביאים, והסיפורים והמוזיקה, אנחנו מכירים אותם. שאם לא, איך היינו מזהים ומזדהים עם השירים והצבעים והסיפורים, היפים והנוראים, שהם מביאים לנו מתנה? ואם זה נשמע לכם רומנטי ואתם רוצים דוגמאות של לא אמנים ולא משוגעים שעלו על אונייה, אז מה דעתכם על דקארט (לא אמן! מדען כמוני וכמוכם, מוסכם?) זה רנה דקארט שעזב את הבית ויצא לחיים לכך וכך זמן. שנים. התגייס לצבא זר, שוטט באירופה, ופסק באחד מספריו את הגירסה שלו של "לכל עת לכל זמן", אתם יודעים: עת לבנות ועת להרוס, עת לשנוא ועת כרגע-אני-לא-זוכר-מה. והוא, דקארט כתב ואמר: עת לקרוא ספרים ועת לכתוב ספרים. עת לנסוע למרחקים ועת לחזור."

(אברהם הפנר, כמו אבלאר, כמו אלואיז, הספריה החדשה)

איזה כיף שיש עוד ספרים כאלה שיכולים לשבור לך את הלב, שאפשר להתאהב בגיבור שלהם כבר בעמוד השני ובעמוד 24 את מתחילה לקרוא בהילוך איטי, מביטה קדימה בדאגה… שלא ייגמר כל כך מהר, שלא ייגמר.

---

"…כי מהרגע שהוא אמר שיש כאן מישהי שכבר למדה אצלו, והיא תפסה שהוא ראה אותה בפינה ושהוא זוכר אותה, עף לה הלב מהפה ודרך החלון החוצה בחזרה כל הדרך עד בת-ים."

(כמו אבלאר, כמו אלואיז, אברהם הפנר, הספריה החדשה, הכבשה השחורה)

אברהם הפנר.

(לאן נעלם דניאל וקס? ארץ קטנה, איש גדול)

"כשאני מהרהר בסרטיו של אברהם הפנר, עולים בזיכרוני שני דימויים, אחד מבפנים והשני מבחוץ, שני הדימויים משתלבים בתודעתי ליקום הקולנועי שבו מתרחשים סרטיו של אברהם הפנר. הדימוי הראשון מופיע ב"לאן נעלם דניאל וקס", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הפנר מ–1972. שני גיבורי הסרט, מיכה ליפקין ‏(ישי שחר‏), רופא-מנתח במקצועו, ובני שפיץ ‏(ליאור ייני‏), זמר שהגיע מארצות הברית ‏(שם הוא שינה את שמו לבן זיו‏) לביקור מולדת בישראל, מחכים בחדר מדרגות של בית מגורים ישראלי טיפוסי לשובה הביתה של אשה שעשויה לגלות להם היכן נמצא כיום דניאל וקס, מי שהיה ההבטחה הגדולה בזמן לימודיהם בבית הספר התיכון, ולכאורה נעלם. מיכה ובני משוחחים זה עם זה כשהם ישובים על המדרגות, מצפים לחברתם שתחזור, כאשר האור כנהוג במרבית חדרי המדרגות בבתי מגורים ישראלים, כבה, המסך מחשיך כולו, ובני קם כדי ללחוץ על המתג שקבוע בקיר ומדליק את האור מחדש. כעבור כמה דקות, החברה עדיין לא חזרה, האור יכבה שוב והטקס יחזור על עצמו.

אני זוכר את הצחוק שפרץ באולם הקולנוע התל אביבי, שבו צפיתי לראשונה בסרט, למראה הטקס הזה. אבל מה בעצם מצחיק במראה שני גברים שיושבים בחדר מדרגות שהאור כבה ונדלק בו כפי שהוא כבה ונדלק בלחיצה על מתג בכל חדר מדרגות כמעט במקומותינו? היתה זו הפמיליאריות הפתאומית של הסצנה והטקס שתואר בה. למיטב זיכרוני, היתה זו הפעם הראשונה שהסצינה המקומית הכה מוכרת הזאת נראתה בסרט ישראלי, והיא הביאה עמה אל תוך הסרט המסוים הזה את המציאות הישראלית בכללותה ‏(וזה לא שהמציאות המקומית לא נכחה ב"לאן נעלם דניאל וקס" גם לפניה וגם אחריה‏).

מחוות שגרתיות, מחוות יומיומיות, מייצגות לפעמים את המציאות לה הן שייכות בעוצמה טקסית וסימבולית עזה יותר ממחוות גדולות ונדירות יותר, וסרטיו של הפנר מלאים במחוות שכאלה, שאמנם מעניקות לסרטיו את הנפח הריאליסטי שמאפיין אותם, אך גם מעבות אותו במהות לירית כמעט מופשטת המתרגמת מעשה למחשבה ומבט לאמירה."

('האיש שהדליק את האור בחדר המדרגות', אורי קליין, 'גלריה', 'הארץ', 21.12.12)