(רשימת העשור שלי: אמא ואיריס, חנה, פרדו, אהובה ומרים, קרן תגר, איריס מור, רונית מטלון, עמוס עוז, אהרון אפלפלד ואריק איינשטיין).

"[…] אין אדם יכול להימלט מעצמו, מילדותו, מהוריו ומגורל חייו שעיצבו אותו. את האמת הזו ידעתי וקיימתי לרוב, אך היו זמנים שניסיתי לסטות, ללבוש אצטלה לא שלי. או אז נענשתי ונאלצתי לחזור בי מן הסטייה.

---

'לא תמיד חייבים לפרש לאדם את מעשיו', לא התאפקתי והערתי לידידי שהעיר לי מה שהעיר. 'חשבתי לתומי שסופר חייב להיות מודע לעשייתו.' 'מודעות יתר אינה תמיד ברכה. הזרימה העיוורת העולה מתוך השורות היא העיקר. הכתיבה מחדש, העריכה, הן פעולות של המודע, והן כנראה הכרחיות, אבל אין זאת אומרת שהן מיטיבות תמיד עם היצירה.'

---

בשנות החמישים והשישים למדו באוניברסיטה גנרלים בחופשה וגנרלים בדימוס, פעילי קיבוצים וקציני צבא שביקשו לרכוש תואר. כולם היו מיומנים בדיבור, ידעו לשאול וידעו להשיב. החינוך שלי, או חוסר החינוך שלי, הכין אותי לשתיקה ולא לדיבור. אני למדתי בזמן המלחמה לחשוד, להיזהר ולהתרחק מבני אדם. ההתרחקות מבני אדם עשתה אותי יצור אילם. כל אימת שנשאלתי היו המילים נאלמות בפי. הייתי מגמגם, פשוטו כמשמעו. גם הרפרטים שלי, אף שהייתי מכין אותם בכתב, היו דיבור ביני לבין עצמי ולא דיבור המכוון לציבור."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)

נדמה לי שלאפלפלד התוודעתי לראשונה, בבית של ברורי. בית נעים ושקט בבית הכרם, שתמר הביאה אותי אליו. למרות שהיינו תלמידות תיכון, ההורים של ברורי תמיד קיבלו את פנינו בשמחה, אירחו אותנו בסלון ושוחחו איתנו על ספרים ועל ספרות. הם היו מבוגרים יחסית, ניצולי שואה. אנשי אקדמיה, אוהבי ספרים, שוחרי תרבות. הוא דתי, עם זקן לבן ורך, ואילו היא חילונית, דעתנית, מעשנת בשרשרת. אהבתי את העדינות והשקט שלו, ואת קולה הרועם, החי, הצרוד מסיגריות. שניהם אהבו מאוד את אהרן אפלפלד, ומדי פעם המליצו לנו על ספר חדש שלו (אני זוכרת את 'באדנהיים, עיר נופש' עומד על המדף בכוננית הספרים שלהם).

אני יודעת שאני אוהבת ספר, כשיש לי צורך לצטט ממנו כמעט כל פיסקה:

"… אחרי כמה שעות של כתיבה הייתי יוצא לסיור, עולה לרחוב אגריפס, משוטט שעה שעתיים וחוזר הביתה. סיור הוא המשך לכתיבה. בכל סיור הייתי מעלה מילה שחמקה ממני, צירוף, או מסיר מכשול שחסם את עלילת הסיפור. מאוחר מאוד למדתי את הכלל הפשוט שסיפור אינו תיאור. תיאור, אפילו המוצלח ביותר, אינו עומד ברשות עצמו. הוא סטטי ומעכב את הזרימה. סיפור חייב שיהיו בו ראשית, אמצע וסוף, חייב לזרום בכל תנאי. את הכלל הזה לא מן הקלאסיקה הרוסית למדתי אלא דווקא מסיפורי קפקא. קפקא, משום שעסק במסתורין, דייק בפרטי הריאליה. סיפוריו הקצרים נישאים לעתים כעל גבי נהר גואה."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

(את הספר 'עוד היום גדול' של אפלפלד צריך להוציא מחדש בפורמט קטן, בכריכה רכה, שאפשר לקרוא במיטה).

[רישום: מאיר אפלפלד]

"את כל ספרי כתבתי ביני לבין עצמי. הספר הזה התהווה ונולד כשיח עם בני מאיר. אחרי ששב מלימודיו באנגליה והחל לצייר את הנוף של ירושלים, הרגשתי לפתע עד כמה מעורה בי העיר. […] בני מאיר החל לצייר בגיל צעיר מאוד. כשהיה בן שלוש-עשרה אייר את הנובלה שלי "באדנהיים עיר נופש". ציוריו מדברים בשפתי. אילו ידעתי לצייר הייתי מצייר כמוהו. לפעמים נדמה לי שאנו עובדים בקווים מקבילים – מה שהוא מצייר אני כותב. גם לירושלים שלנו יש דמיון מפתיע. הייתי מנסח זאת על דרך השלילה: לא המרהיב לראווה, לא ההיסטורי במובן השגור של מילה זו, לא הסנסציוני, לא מקורי בכל מחיר, לא עודף רגש במקום צורה, אלא התבוננות מתמדת בפינות חיים שאיזה יופי פשוט עולה מתוכן.

פרקי התבוננות אלה הם מעין דין וחשבון על החיבור שלי אל מקומות מסוימים ואל אנשים. במילים אחרות, היחס הרליגיוזי שיש לי לחיים. כשאני אומר רליגיוזי אני מתכוון לרצינות ולמחויבות שיש לי לעשייה האמנותית. העשייה האמנותית, אני מאמין, אינה טיפוח האגו, עשיית רושם, או התנשאות לצורך דידקטי מסוים, אלא העלאת הפנימי שבך כדי להתחבר עם האנשים.

אמנות שאין עמה מתן, אהבה, מסירות נפש, הזדהות, לא יכולה להיות אמנות בעלת משמעות. באומרי זאת איני מתכוון לאיזה יחס סנטימטנלי, מתחסד או מתקתק לחיים. אמנות שיש בה מן הרליגיוזי יש בה חומרה ומשמעת. האנרכי והסובייקטיבי-שרירותי הם לעתים האויב ההורס את האמנות מבפנים. כשאני אומר יחס רליגיוזי, אני מתכוון לאמונה שבכל אדם, בנוף ובדוממים המקיפים אותנו חבוי יופי אצילי."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד יצחק בן צבי)

"חמישים וארבע שנים אני מתגורר בירושלים, מגיל ארבע עשרה. כשאני שואל את עצמי היכן עשיתי לאורך השנים את שעותי הרבות והיפות ביותר, אני חייב להודות, בבית הקפה. בית הקפה הוא נקודת התצפית שלי. בימים מסוימים – המקלט שלי, ובשעות החסד – המקום שבו אני מסוגל להתרכז בכל כוחותי. החדר שלי בבית מבודד, אך מה לעשות, לעתים אני מוצא עצמי בו בלתי מרוכז, עצל, מהרהר בפיזור דעת, ולבסוף יושב בכורסה ומעיין בספר.

[…] לפעמים אני חש שבית הקפה הוא נמל שכל שערי הדמיון פתוחים בו. אתה מפליג אל ארצות רחוקות, מתחבר אל אנשים שאהבת וחוזר ומתחיל הכל מחדש. לפעמים, לפנות ערב, דומה בית הקפה לבית תפילה חילוני שבו האנשים שקועים בהתבוננות.

אני אוהב את בית הקפה בחורף. בחורף יש לספל קפה חם טעמים רבים. בחורף יוצאים ממחבואם האנשים שאני מצפה להם. לפעמים זה אדם הדומה לדודי, ולפעמים זו בת דמותה של אישה אהובה שהלכה לעולמה. פעם נכנסה אישה לבית הקפה והיא דומה לאמי. בחורף יש לדמיון כוח יתר: הלב נפתח, המילים הנחוצות מזומנות לך ואתה מעלה דברים שגם ממך היו כמוסים. אומרים כי בתי קפה טובים יותר לכתיבת שירה מאשר לפרוזה. אותי מדרבנת ההמיה להיאחז בעיקר. השקט של הבית מטה אותי לעתים אל הפרטים המיותרים. בית הקפה, משום קצבו, דוחק בי לבחור את הפרטים ההכרחיים."

(אהרן אפלפלד, עוד היום גדול, ירושלים: הזיכרון והאור, ציורים: מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור, יד בן-צבי)

"לא מעט מורים לספרות משניאים על התלמידים שלהם את קריאת הספרות לכל החיים. אחדים מהם באו מהאוניברסיטה, והם חושבים שבתיכון תפקידם הוא להכשיר דור של חוקרים. אבל מורה לספרות בתיכון לא צריך להכשיר חוקרים, כמו שמורה למוזיקה לא צריך לטפח מוזיקולוגים או מלחינים. מורה למוזיקה מפתה מאזינים ומורה לספרות צריכה לפתות קוראים. אני משתמש במילה "לפתות" כי תמיד האמנתי שחינוך והוראה הם עניין של פיתוי, עניין כמעט ארוטי. המורה שואף או שואפת להאהיב על התלמידים משהו שאהוב על המורה. כן. לפתות. בעצם, החינוך כפיתוי הוא רעיון של אריסטו. חשבת פעם על זה שהמילון של משרד החינוך מלא פעלים שנשאבים מתחום האלימות המינית? להחדיר ערכים, להעמיק ידע, להשריש אהבת ישראל, לפתוח ולנעוץ ולהרחיב ולזרוע. למה לא להחליף את הפעלים האלה בפעלים מתחום החיזור, הפיתוי וההיקסמות?"

 

---

 

"אהרן אפלפלד היה מאוד מאוד חסר ביטחון באותם הימים, בכול. הוא לימד אותנו 'תמול שלשום', זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם 'תמול שלשום', בכיתה י"א או י"ב. הוא לימד יפה, הוא לימד ברגישות, אבל מה? הוא היה מהסס. תמיד מהסס. תמיד פוזל הצידה לבדוק אם יש לו לאן לסגת או איפה להסתתר."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

אהרן אפלפלד.