אני אוהב את שפתה של אמא ואוהב כשהיא יושבת על מיטתי וקוראת לי. שמעתי אדם אחד מיושבי הגדה אומר, "ילד בן עשר קורא בעצמו, לתינוקות מקריאים." לקריאתה של אמא אין תחליף. היא נוסכת בי את המילים בנועם ומעבירה אותי ביד קלה אל שערי השינה. גם בשינה אני ממשיך לשמוע את הרטט הדק של קולה. כבר שמתי לב: כשאמא קוראת לי לפני השינה, הלילה עובר בלי סיוטים. למילים של אמא יש כוח לגרש את השדים הקטנים שמציקים ולהאיר את שנתי באורות בהירים. כל אימת שאני מבקש ממנה לקרוא לי, היא אומרת, "הבה נעשה לעצמנו חגיגה קטנה."

(אבי ואמי, אהרן אפלפלד, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור)

"השתאות אינה התבוננות מסודרת, אלא חדווה ממה שנגלה לעיניך. עיניה של אמא חוזרות ואומרות: הרבה גילויים יש בחיים, מקצתם מובנים ורובם נסתרים. אני לא באה למיין אנשים ולתת להם ציונים. אני מקבלת אותם כמות שהם. בכל אדם יש משהו שאין בך."


"אני מתבונן באנשים ובמים ואיני מתעייף מהנאה זו. ההתבוננות אינה הסתכלות לצרכים מעשיים, אלא קליטת רשמים לצורך הטמעתם וגניזתם. מדי פעם אני אומר לעצמי כבהיסח הדעת, את עץ האקציה הזה בפריחתו אזכור גם כשאהיה רחוק מכאן."


"אני יושב יום יום ליד השולחן ומעלה תמונות. הכתיבה אינה הליכה בעקבות הזיכרון. זיכרון מוגמר אינו חומר טוב ליצירה. זיכרון מוגמר מתגלם בשמות של אנשים ובשמות של מקומות. במילים אחרות, במאורעות שהזמן לש ועיצב. בניגוד לזיכרון המוגמר ההיזכרות דולה מתוך מאגר המראות שהצטברו בך. אתה דולה באיטיות, כמו שמעלים דלי מים מתוך באר אפלה."

(אבי ואמי, אהרן אפלפלד, כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור)

קוראת את 'אבי ואמי' של אהרון אפלפלד וחוזרת לחווית הילדות הבסיסית שלי, שקצת שכחתי, של ילדה-מתבוננת-סוכנת זרה. הייתי ילדה שקראה ספרים וקראה אנשים. החוויה המרגשת של ישיבה בחברת מבוגרים (לא מדברת, לא נראית, לא מורגשת), הקסם הטמון בציתות, בהתבוננות הקשובה, בליקוט המידע והשלמת הפרטים מהדמיון, מספרת סיפורים לעצמי.

reading1.jpg

כשקראתי אתמול בעיתון על תרגום מחודש לרומנים של וירג'יניה וולף (אורלנדו, הגלים, אל המגדלור, מרת דאלווי) נזכרתי בגעגוע במפגש הראשון שלי איתם: בה"ד 11, צריפין, קורס לרכזות כח-אדם, אביב 1985. הקורס היה אינפורמטיבי ויבשושי, הנוף היה חדגוני ומשמים (צריפים ואקליפטוסים), אבל אני שרדתי בזכות ספריה קטנה ומקסימה שהסתתרה בלב הבסיס הצבאי. במהלך הקורס, שנמשך חודש או חודשיים, קראתי כמעט את כל הספרים של וירג'יניה וולף והצלחתי להביס את שיגרת החאקי. כך, באופן שנראה בעיני חתרני, המשכתי להתקיים ביקום מקביל: אנגלי, ירוק-עד, עשיר בפרטים, בתוך שפה מפורקת ויפהפייה.


(ספרים נוספים שכרוכים בזכרוני עם המקום הפיזי בו קראתי אותם לראשונה: את 'החטא ועונשו' קראתי בחופשת הקיץ על סיפון אניה ליוון – מרחבי הים והאופק שלא נגמר מתחברים אצלי לנצח לשיחות המיוסרות של רסקולניקוב עם פורפירי פטרוביץ', את 'פרשת מאוריציוס' של יעקב וסרמן קראתי בהפסקות צהריים צבאיות ברחבת מוזיאון תל אביב, שעונה על פסל האשה של הנרי מור שהטילה עלי צל גדול, את 'קתרינה' של אהרן אפלפלד בלעתי בכיכר פרנק סינטרה באוניברסיטה העברית בשעתיים של ישיבה מרוכזת מאחורי עמוד, ואילו 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד נקרא במיטה עם חום של 39 מעלות, מה שהגביר את הלהט בדמותו של רוארק).