daniel

"ב-2005, בזמן שהותי בפסטיבל קאן, מצאתי את עצמי בוקר אחד מחכה למעלית במרכז העיתונות של הפסטיבל, כשלצדי ניצב השחקן דניאל אוטיי […] העפתי מבט קצר באוטיי, בכל זאת הוא אחד השחקנים הצרפתים המוערכים ביותר וגם המועדפים עלי, אך למרות שרציתי להחמיא לו על הופעתו בסרטו המשובח של האנקה לא אמרתי לו דבר. עמדנו שותקים זה בצד זה, מבטנו נעוץ בדלתות המעלית, שתקנו גם אחר כך, כבר בתוכה, ומשנפתחו דלתותיה פנה כל אחד משנינו לדרכו."

(השחקן היחיד במינו שיכול להיות כל-אדם, אורי קליין, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)


"דניאל אוטיי מחזיק כאן דירה, מול הגינה העורפית של נוטרדם שמעבר לנהר, אך אינו מרבה להשתמש בה: ברוב ימי השנה הוא בכלל מתגורר בקורסיקה. האם זה מקרי שבשתי הכתובות שלו הוא בחר לגור על אי? הוא מפסיק  בבת אחת את הליכתו כדי להתרכז בשאלה."

(דניאל אוטיי בשיחה עם דב אלפון, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)

venice1.jpg

"[…] ישנו אותו רגע בסרט טוב, לרוב סמוך לתחילתו, שאתה קולט שאתה רואה סרט טוב, כאילו שנימי תודעתך ונפשך התחברו פתאום למה שמוקרן בפניך על הבד. אתה מודע לחזון היצירתי שמנחה אותו, למורכבות מרובת הרבדים שמניעה אותו, לתוקף הרעיוני והרגשי שלו ולמידת האתגר שהוא מציב בפניך ולתובענותו ממך, ומכאן והלאה אתה שרוי בסרט, בין אם הוא מבקש לספק לך אשליה של מציאות או לנפץ אותה. לפיכך אסכם את דבריי בכך שסרט טוב הוא סרט שאנחנו מבחינים שהוא סרט טוב. זו אינה התחמקות. ככה זה.

מורי וחברי, פרופ' יעקב מלכין, שהיה אחד משני המורים המועדפים עלי כשלמדתי במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (השני היה דוד פרלוב, וגם הוא, כמו יעקב, היה לחבר), אמר באחד משיעוריו שיצירת מופת היא יצירה שאמנם משמשת מופת לסרטים שהופקו בעקבותיה. ואמנם, הסרטים הטובים ביותר לטעמי, אלה שאני בוחר בהם, כאשר אני מתבקש לעשות זאת במשאל כלשהו, כגון "ורטיגו" של היצ'קוק, "אוונטורה" של אנטוניוני או "חיקוי לחיים", הם אותם סרטים שנדמה לי שהייתי יכול דרכם לבאר את מהותו של הקולנוע כולו. אלה אותם סרטים בהם הממשי, המומצא, המדומה, האלגורי והסימבולי מתעמתים זה בזה ומתלכדים זה בזה, והייחודי הופך לחובק כל, לסרט טוב, שהוא מופת."

(מה הופך סרט לסרט טוב? אורי קליין, מוסף גלריה לחג, 4.10.17, 'הארץ')

tokyostory.jpg
[Tokyo Story, 1953, Directed by Ozu Yasujiro]

מבין סרטיו של אוזו, גדול במאיה של יפן בכל הזמנים, זה הטוב ביותר, וכמו כל סרטיו הוא מלודרמה משפחתית, הפעם על זוג הורים קשישים המבקרים את ילדיהם ונכדיהם בטוקיו, אך לאלה אין זמן בשבילם — להוציא את כלתם האלמנה. סגנון הבימוי הייחודי של אוזו כולו איפוק רגשי ספוג חמלה, שבהדרגה שובר את הלב בעוצמה חד־פעמית בתולדות הקולנוע. צריך לשמוע כיצד נאמר בסרט המשפט הפשוט והמטלטל "החיים הם מאכזבים".

(אורי קליין, 16.4.17, מוסף 'גלריה' לחג, 'הארץ')


"צפיתי לראשונה ב"סיפור טוקיו" מ–1953, הסרט הטוב ביותר של יאסוז'ירו אוזו, גדול במאיה של יפן, באולם מלא בניו יורק בשנות ה–80. ברגע שאחת הדמויות אמרה את המשפט הכה פשוט "החיים הם מאכזבים" אפשר היה להבחין כיצד הקהל עוצר את נשימתו בניסיונו שלא לפרוץ בבכי, כי סגנונו של אוזו היה מנוגד לסנטימנטליות ולתגובה מעין זו."

(אורי קליין, 18.4.17, מוסף 'גלריה', 'הארץ')


לא החיים הם שמאכזבים, אלא אנחנו.

"כשאני מהרהר בסרטיו של אברהם הפנר, עולים בזיכרוני שני דימויים, אחד מבפנים והשני מבחוץ, שני הדימויים משתלבים בתודעתי ליקום הקולנועי שבו מתרחשים סרטיו של אברהם הפנר. הדימוי הראשון מופיע ב"לאן נעלם דניאל וקס", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הפנר מ–1972. שני גיבורי הסרט, מיכה ליפקין ‏(ישי שחר‏), רופא-מנתח במקצועו, ובני שפיץ ‏(ליאור ייני‏), זמר שהגיע מארצות הברית ‏(שם הוא שינה את שמו לבן זיו‏) לביקור מולדת בישראל, מחכים בחדר מדרגות של בית מגורים ישראלי טיפוסי לשובה הביתה של אשה שעשויה לגלות להם היכן נמצא כיום דניאל וקס, מי שהיה ההבטחה הגדולה בזמן לימודיהם בבית הספר התיכון, ולכאורה נעלם. מיכה ובני משוחחים זה עם זה כשהם ישובים על המדרגות, מצפים לחברתם שתחזור, כאשר האור כנהוג במרבית חדרי המדרגות בבתי מגורים ישראלים, כבה, המסך מחשיך כולו, ובני קם כדי ללחוץ על המתג שקבוע בקיר ומדליק את האור מחדש. כעבור כמה דקות, החברה עדיין לא חזרה, האור יכבה שוב והטקס יחזור על עצמו.

אני זוכר את הצחוק שפרץ באולם הקולנוע התל אביבי, שבו צפיתי לראשונה בסרט, למראה הטקס הזה. אבל מה בעצם מצחיק במראה שני גברים שיושבים בחדר מדרגות שהאור כבה ונדלק בו כפי שהוא כבה ונדלק בלחיצה על מתג בכל חדר מדרגות כמעט במקומותינו? היתה זו הפמיליאריות הפתאומית של הסצנה והטקס שתואר בה. למיטב זיכרוני, היתה זו הפעם הראשונה שהסצינה המקומית הכה מוכרת הזאת נראתה בסרט ישראלי, והיא הביאה עמה אל תוך הסרט המסוים הזה את המציאות הישראלית בכללותה ‏(וזה לא שהמציאות המקומית לא נכחה ב"לאן נעלם דניאל וקס" גם לפניה וגם אחריה‏).

מחוות שגרתיות, מחוות יומיומיות, מייצגות לפעמים את המציאות לה הן שייכות בעוצמה טקסית וסימבולית עזה יותר ממחוות גדולות ונדירות יותר, וסרטיו של הפנר מלאים במחוות שכאלה, שאמנם מעניקות לסרטיו את הנפח הריאליסטי שמאפיין אותם, אך גם מעבות אותו במהות לירית כמעט מופשטת המתרגמת מעשה למחשבה ומבט לאמירה."

('האיש שהדליק את האור בחדר המדרגות', אורי קליין, 'גלריה', 'הארץ', 21.12.12)

נראה שאמאלריק חי חיים מלאים מאוד. "לפעמים גם אני מרגיש כך", הוא אומר, "אבל לפעמים אני מרגיש שאני לא מספיק לעשות את כל מה שהייתי רוצה. אין לי מספיק זמן לקרוא את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, לראות סרטים, לשמוע את המוסיקה שהייתי רוצה לשמוע, אין לי מספיק זמן לכתוב. זה כמו סיוט. יש ימים שזה הורג אותי שאין לי זמן להסתגר בחדר שלי ולעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות, שזה לכתוב, לחשוב. זה לא מקל על האנשים שעמם אני חי. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ורוצה לצרוח כי אני מרגיש שאני לא מספיק לעשות את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות. לפעמים אני מרגיש עסוק במקום להרגיש חי".

(מתוך ראיון של אורי קליין עם השחקן והבמאי מתייה אמאלריק, 'גלריה', הארץ, 8.4.11)

"אני מאמין שההקשר הוא ההיבט החשוב ביותר בעבודתו של מבקר קולנוע; שאתה קורא אותו כי אתה מכיר את ראיית עולמו, מזדהה אתה ואוהב אותה, או, להיפך, שונא אותה ואז אתה הולך לראות דווקא אותם סרטים שהוא קוטל."
(מישל סימן, בראיון לאורי קליין, 'גלריה', 5.4.11)

 


 

אורי קליין. כותב משובח, שאני אוהבת לקרוא קולנוע דרך עיניו היודעות-כל. עונה על כל הקריטריונים של מישל סימן, ועוד.

 

[ז'אן לוק גודאר]


"
מה לדעתך הופך מבקר קולנוע למבקר קולנוע טוב?
ראשית, מבקר צריך לדעת לכתוב. אני מאמין שמבקר טוב חייב למצוא לעצמו סגנון משלו כדי להעניק צורה לחוויה שהוא מנסה לשדר לקוראים שלו. שנית, מבקר חייב להכיר את התחום שבו הוא עוסק. אם מבקר אינו מכיר את תולדות הקולנוע, אינו מכיר את סרטיו הקודמים של הבמאי שעל סרטו הוא כותב, או את סרטיהם הקודמים של השחקנים המופיעים בסרט או של התסריטאים או הצלמים שהיו שותפים ליצירת הסרט – אין לו מה לעסוק בביקורת קולנוע. תפקידו של המבקר הוא לספק לקוראים שלו מידע, שיקנה להם הקשר היסטורי לסרט שעליו הוא כותב. שלישית, מבקר חייב לדעת לנתח סרט. אחת הבעיות כיום היא שרבים מהמבקרים אינם יודעים לנתח סרט מבחינה אסתטית; הם עוסקים רוב הזמן בניתוח הסיפור, וההרגשה היא שהם כותבים על ספר ולא על סרט. אתה קורא את הביקורות שלהם ואינך יודע מה הם הרגישו  במשך הצפייה בסרט, מה הממד החזותי שלו עשה להם. רביעית, מבקר צריך להעריך סרט. פעם, בחוגים מסוימים, זה היה מאוד לא פופולרי להעריך יצירות אמנות; כולן היו שוות. אני כן מאמין שמבקר צריך ליצור היררכיה ולטעון שסרטים מסוימים הם טובים יותר מסרטים אחרים. מובן שעליו להיות מסוגל לנמק את קביעתו, לחשוף את אמות המידה שעל פיהן הוא שופט את ערכו של סרט. אני מאמין שלמבקר קולנוע טוב חייבת להיות היכולת לזהות כישרון חדש, חייבת להיות לו העין לזהות סגנון ייחודי, ולא להרבה מבקרים, גם אם השכלתם רחבה ויכולת הניתוח שלהם משוכללת, יש המיומנות הזאת. התכונה החמישית שמבקר קולנוע חייב שתהיה לו היא תשוקה וסקרנות, ואני מאמין שהשתיים חופפות זו לזו."

(אורי קליין מראיין את מבקר הקולנוע מרשל סימן, 'גלריה', הארץ, 5.4.11)

dickens

"איסטווד אוהב את צ'ארלס דיקנס. לכן יש בסרט סצינות שבהן ג'ורג' שוכב בלילה במיטתו ומקשיב להקלטה של "דוריט הקטנה", אחד מספריו הנפלאים והמורכבים ביותר של דיקנס, שעוסק כל כולו בשבריריותו של האנושי, כפי שקורא אותו השחקן הבריטי דרק ג'קובי. אחר כך ג'ורג' אף מבקר בביתו של דיקנס בלונדון וצופה בג'קובי עצמו קורא מספרו של דיקנס. איזה יופי. איזה חופש נפלא להציג על הבד את מה שאתה אוהב פשוט כי אתה אוהב אותו."

(אורי קליין על 'מכאן והלאה' של קלינט איסטווד, 'גלריה' 2.1.11)